ריאן עבד אל כרים נ' דניאל אברהם

פסק דין

הרקע למחלוקת וגירסות הצדדים

1. התובע, מר ריאן עבד אל כרים, הגיש לביצוע בהוצאה לפועל שיק שמשך לפקודתו הנתבע, מר דניאל אברהם. סכום השיק: 6,600 ₪, ומועד פירעונו: 25.1.06 (להלן: השיק).

2.טענת ההגנה של הנתבע היא טענת "פרעתי": כי קיזז את סכום השיק כנגד חוב שחבה, לטענתו, שותפות שבה שותף התובע, לחברה שבבעלות הנתבע.

מנגד טוען התובע כי הנתבע משך שיק זה לפקודתו, כתשלום עבור סחורה (שיש) שרכש ממנו, ואין לכך קשר לחוב הנטען – והמוכחש – של השותפות שבה שותף התובע, לחברה שבבעלות הנתבע.

3.פירוט גירסת הנתבע:

הנתבע הוא הבעלים והמנהל של חב' שיש הנמל – שומרון בע"מ (להלן: החברה). התובע הוא שותף ומנהל בשותפות רשומה בשם עבד אל עזיז ריאן ובניו (להלן: השותפות). השותפות עוסקת בעיבוד ובייצור מוצרי שיש, ומפעלה מצוי סמוך לקלקיליה.

בשנת 2005 התקשרה החברה בהסכם עם השותפות, אשר במסגרתו העתיקה החברה את מפעל השיש שלה למקום ששכרה השותפות בנבי אליאס שבתחום הרשות הפלסטינית (להלן: הרש"פ).

נתגלע סכסוך בין החברה לבין השותפות. אנשי השותפות השתלטו על רכוש החברה וגרמו לה נזק, אשר בגינו הגישה החברה תביעה על סך 215,000 ₪, כנגד השותפות והשותפים (א 24342/06, בבימ"ש השלום בתל-אביב; להלן: התביעה בתל-אביב). בתביעה זו ניתן כנגד השותפות והשותפים, ביום 25.9.06, פסק דין בהעדר הגנה, אשר סכומו לא נפרע.

הנתבע טוען כי משך את השיק כתשלום בגין עבודה, אשר השותפות ביצעה עבור החברה במהלך פעילותן המשותפת. הנתבע משך את השיק מחשבונו האישי, ולא מחשבון החברה, כיוון שהשותפות לא ניפקה חשבוניות מס (בעדותו בביהמ"ש, בעמ' 18 לפר', אמר הנתבע כי השותפות לא הוציאה גם מסמך מקביל לחשבונית-מס, שנקרא "מכאסה").

הנתבע טוען כי התשלום שבשיק היה, בפועל, תשלום מטעם החברה, בגין עבודה מסויימת, שהשותפות ביצעה עבורה.

כשפרץ הסכסוך בין החברה לבין השותפות, ולנוכח החוב הנטען של השותפות כלפי החברה בגין סחורה וציוד של החברה, שהשותפות נטלה (חוב שבא לידי ביטוי בפסק הדין שניתן בתביעה בתל-אביב) - קיזז הנתבע את סכום השיק מסכום החוב הנטען וביטל את השיק. הנתבע טוען כי בדרך זו נפרע סכום השיק לתובע, ואינו יכול עוד להיפרע על פיו.

4.פירוט גירסת התובע:

התובע מאשר כי השכיר לחברה שטח לצורך הקמת מפעל שיש של החברה בתחום הרש"פ, אך טוען כי לא היתה כל שותפות עסקית בינו לבין הנתבע, או בינו לבין החברה (בעדותו בביהמ"ש, בעמ' 29 לפר', אישר התובע כי היו בין הצדדים קשרי עבודה, אולם היתה הפרדה עסקית ביניהם, וכל אחד מהעסקים התנהל בנפרד. התובע אישר, כאמור, את יחסי השכירות שהיו בין הצדדים).

התובע מוסר בתצהירו כי החברה עשתה שימוש במושכר במשך כשלושה חודשים, שעבורם לא שילמה את דמי השכירות, ולאחר תקופה זו החליט הנתבע להעביר את מפעלה של החברה למקום אחר, בשל המצב הביטחוני ששרר אז במקום שבו נמצא המושכר.

ביום 23.1.06 שיגר הנתבע אל התובע מסמך שבו הודיע כי הוא שולח נציג מטעמו, בשם עבד אל רחמן, על מנת לאסוף מידי התובע סחורה של החברה: לוחות שיש מסוגים שונים, כפי שפורט באותו מסמך (נספח א' לתצהיר התובע; להלן: מסמך ההודעה).

נציגו של הנתבע קיבל את כל הסחורה, שפורטה במסמך ההודעה, וביום 24.1.06 כתב הנתבע מסמך-אישור (נספח ב' לתצהיר התובע; להלן: מסמך האישור).

את מסמך האישור כתב הנתבע בעברית, ולאחר מכן הוסף תרגום לערבית, שנכתב בין השורות שכתת הנתבע בעברית (הסברם של ב"כ הצדדים, בעמ' 5 לפר').

במסמך האישור כתב הנתבע: "אני מאשר שאם לקיחת כל הפלטות והציוד שנשאר אצלכם, אין לי כל תביעות כלפיכם. אני מאשר כי אין לי עניין במשור, והעניין הזה ייגמר ביניכם ובין עמאר חרב".

לגבי השיק מושא התביעה, טוען התובע, בסעיף 11 לתצהירו, כי "במועד סמוך לאחר הסדרת העניין" רכש ממנו הנתבע אריחי שיש ושילם עבורם בשיק מושא התביעה (בטעות קולמוס הודפס "במודע" במקום "במועד"; ראו בחקירתו הנגדית של התובע, בעמ' 26 לפר'). התובע טוען כי אין כל קשר בין עסקה זו לבין השכרת השטח לחברה או מסירת הסחורה לשליחו של הנתבע, על פי מסמך ההודעה ומסמך האישור.