ריאן נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה לביטול איסור מנהלי על שימוש ברכב אשר הוגשה בהתאם לס' 57ב לפקודת התעבורה.

הצדדים אינם חלוקים על כך כי ביום 05.10.11, בעקבות שימוע בדבר איסור מנהלי על שימוש ברכב, החליט קצין המשטרה בדרגת פקד על השבתה מנהלית של רכב המבקש למשך 30 יום בגין עבירה של נהיגה בזמן פסילה – המבקש פסול מנהלית ואסורה עליו הנהיגה מיום 08.09.11, למשך 30 יום בעניין אחר.

לאור כפירת ב"כ המבקש בעצם נהיגת הרכב ביום 05.10.11, וטענתו כי ברכב נהג בנו, עיינתי בחומר החקירה ומצאתי ראיות לכאורה לכך ששוטר זיהה לאחר ברור, את המבקש נוהג ברכב כאשר עמד באור אדום, בהיותו לבדו ברכב. השוטר מציין בדו"ח הפעולה כי במסוף רכבו אף הופיעה תמונה של המבקש והוא זיהה אותו בברור כנוהג ברכב, השוטר ביצע פרסה, נהג אחר המבקש תוך שמירת קשר עין, ציין כי המקום מואר, כשהרכב נעצר הנהג עבר למושב הקידמי ימני בתוך הרכב.

השוטר ציין כי הנהג טען שבנו נהג לשם והותירו במקום, כך טען בחקירתו במשטרה, וכך גם טענה ב"כ בפני, אך אציין כי אין בחומר הראיות כל ראיה המצביעה על נהג אחר מלבד טענה כללית של המבקש.

לטעמי תמוה הדבר שבנו של המבקש עומד מנגד ואינו תומך בדברי המבקש – אביו, אין בפני כל ראיה לכך שהגיע למשטרה ומסר גרסה התומכת באביו, לא זו אף זו, נהג "חלופי" שכזה לא מסר תצהיר לב"כ המבקש וגם לא התייצב לדיון בבקשה על מנת לתמוך בטענה כזו.

אשר על כן לאור האמור איני מקבל בשלב מקדמי זה, הטענה כי אחר נהג ברכב שכן הראיות לכאורה תומכות בהיות המבקש הנהג בפועל – שנהג בזמן פסילה.

אשר על כן חומר החקירה מספק ביותר מבחינת ראיות לכאורה.

עפ"י ס' 57ב(ב) לפקודת התעבורה, בית-המשפט יבטל את הודעת איסור השימוש אם נוכח כי התקיים אחד מאלה:

"(ב)

1.הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו והסכמתו.

2.מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב ובעל הרכב עשה ככל שביכולתו כדי למנוע את העבירה."

עפ"י ס' 57ב(ג):

"בית-משפט רשאי לבטל את הודעת איסור השימוש, או לקבוע תקופה קצרה יותר לאיסור השימוש, בתנאים או ללא תנאים, אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב) המצדיקות זאת ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב."

מאחורי איסור מנהלי על השימוש ברכב עומד הרציונל של נטילת "כלי העבירה" מידי בעליו, בין היתר על מנת למנוע הישנותם של מקרים דומים.

שקלתי היטב את טיעוניו של המבקש, שנטענו ע"י בא כוחו, אין מחלוקת כי הרכב שייך למבקש, אשר לכאורה נהג בו בפסילה.

שקלתי גם את טענתו כי הרכב נחוץ לו להגיע למקום עבודתו בחלוקת לחם, ואולם בדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי המחוקק היה מודע לפגיעה הכלכלית ולפגיעה באורח החיים של בעל הרכב, פגיעות הנלוות לסנקציה של איסור השימוש ולמרות זאת הוטלה מגבלה זו כדי להילחם במתרחש בכבישים. כך או כך, הפגיעה במבקש בהקשר זה, מוגבלת ל- 30 יום, הינה מידתית וסבירה ביחס לחומרת העבירות ונסיבותיהם.

אשר על כן, לאחר ששקלתי את מכלול טענות הצדדים והשיקולים בתיק שבפני, לא שוכנעתי, כי יש בפני נסיבות אשר מצדיקות ביטול ההודעה בדבר איסור השימוש ברכב או קיצור תקופתה, ומצאתי, כי לא נפל פגם בשיקול דעתו של קצין המשטרה אשר הורה על איסור השימוש ברכב.

לאור האמור הריני דוחה את הבקשה.

זכות ערר כחוק.