רחמים נ' עיריית קריית אתא

פסק דין

התובע, אדם עם מוגבלות רפואית וסובל מנכות, נוהג להתפלל פעמיים ביום באחד מבתי הכנסת בתחומי העיר קרית אתא. לטענת התובע, ליד בית הכנסת אין מקום חניה המיועד לאנשים עם מוגבלויות. משכך, הוא פנה פעמים רבות לנתבעת וביקשה להסדיר מקום חניה שכזה, כדי שיוכל לשמשו לחניית רכבו במקום שהוא יתנייד מחניה רחוקה עד לבית הכנסת, פעמיים ביום.

נציגי העיריה ציינו בפני התובע, כי יש אישור להסדרת מקום חניה כללי (כלומר כזה שכל אדם עם תו מתאים יכול לחנות בו את רכבו ולא מסומן בו מספר רכב ספציפי), אך אין קבלן שיבצע את העבודה. כן ציין התובע כי הובטח לו על ידי העיריה כי העניין יוסדר בעתיד הקרוב. משלא הוסדר העניין, הגיש התובע תביעתו בתיק זה ובה הוא טען לשני סעדים: סעד שיורה לעיריה להסדיר את החניה וסעד של פיצוי בגין עוגמת הנפש והסבל הגופני על כך שהוא נאלץ להחנות את רכבו רחוק מבית הכנסת בו הוא נוהג להתפלל.

ברי לכל בר בי ניב, כי הסעד שעניינו חיוב העיריה להתקין חניה ולהסדירה, אינו בסמכות בית משפט זה. אך סוף טוב, הכל טוב, שכן התברר במהלך הדיון שהתקיים לפני היום, ששבוע לאחר הגשת התביעה הוסדר מקום חניה בצמוד לבית הכנסת.

נותרה אפוא, טענתו של התובע לקבלת פיצוי בגין עוגמת נפש וסבל, בגין התקופה שלא הייתה חניה ליד בית הכנסת.

הנתבעת הגישה כתב הגנה וגם טענה בפני מספר טענות שהעיקריות בהן: בקרית אתא פועלים למעלה מ- 100 בתי כנסת שחלקם אף מצוי ליד ביתו של התובע; 30 מטר מבית הכנסת המדובר מצוי חניון שכולל חניות לאנשים עם מוגבלויות; מכל מקום גם החניה שהתובע ביקש כי תוסדר היא חניה "כללית" כך שממילא יהיה לבטח מצב לפיו אדם אחר מוגבל, יחנה בחניה הכללית שסומנה ליד בית הכנסת ולתובע לא יהיה מקום חניה בבואו להתפלל בבית הכנסת.

ראשית, אני דוחה את הטיעון שהעלתה הנתבעת לפיו התובע מוזמן לבחור לו בית כנסת אחר מאותם מאה בתי כנסת הפזורים בעיר להתפלל בו. בהקשר זה, אני מקבל את טענתו של התובע לפיו בית הכנסת המדובר הינו "בית הכנסת שלו". בעניין זה של אמונה והעדפת בית כנסת כזה על פני אחר אין להתערב כלל, זכותו של התובע לבחור את בית הכנסת שהוא חפץ בו משיקוליו שלו.

הנתבעת הוסיפה וטענה כי המדובר הוא בתובע, אשר הגיש יותר מחמש תביעות לבית המשפט לתביעות קטנות. בעניין זה הבהיר התובע כי חמש התביעות שהוא הגיש, ואשר צוינו על ידו בכתב התביעה, הוגשו אשתקד.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, וחרף העובדה כי במהלך התקופה שבמהלכה לא הוסדרה חניה, ייתכן ונגרמה עוגמת נפש לתובע, איני רואה לקבל את התביעה ולפסוק לתובע פיצוי כלשהו.

ראשית, לא ברור מה המקור החוקי לחיוב העיריה להתקין חניה לנכים בצמוד לבית הכנסת דווקא, ולא במרחק קצר ממנו או במקום ספציפי כזה או אחר דווקא. בהעדר חובה חוקית ספציפית, לא ניתן לומר כי העיריה הפרה חובה כלשהי בכך שהיא הסדירה את מקום החניה במועד ספציפי ולא במועד מוקדם או מאוחר, ומשאין לומר כך, הרי אין מקום לחיוב הנתבעת בתשלום פיצוי כלשהו לתובע.

אמנם נושא הנגשת מבנים או מקומות ציבור לאנשים עם מוגבלויות הנו אינטרס ציבורי חשוב, אולם הדבר צריך להיעשות במסגרת מדיניות העיריה ושיקוליה ואין מקום לחיוב מוסד ציבורי, ובמקרה זה העיריה שלפנינו, להתקין ולהסדיר חניות במועד כזה או אחר.

נוסף לכך, עלה מדברי נציג העיריה, וגם מדברי התובע עצמו, כי באזור קיימת חניה המיועדת לאנשים עם מוגבלויות, אם כי רחוקה קמעא, אשר יכולה לספק את הצורך של התובע.

התובע הציג בפני מסמכים רפואיים אשר לטענתו תומכים בסבל שנגרם לו. עיינתי במסמכים הרפואיים ואני מתרשם, כי אכן התובע סובל מבעיות רפואיות, אולם לא די בכך, שכן צריך להצביע על קשר בין המסמכים הרפואיים לבין הטענה כי לא הוסדרה חניה במועד.

סוף דבר, התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

חרף דחיית התביעה, נחמה פורתא היא ששכרו של התובע יצא בכך שבסופו של דבר הוסדרה חניה בצמוד לבית הכנסת.

ניתן לערר על פסק הדין ברשות לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים בדואר רשום ואישור מסירה.

ניתן היום, ט"ו אדר תשע"ג, 25 פברואר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: