רחל סופר נ' עו"ד איתן ארז - נאמן

1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגן הנשיאה (כתוארו אז) א' אורנשטיין) בפש"ר 1381/09 מיום 19.6.2016, בגדרה הבהיר בית המשפט המחוזי – לבקשת המבקשת (להלן: החייבת) – את החלטתו מיום 23.2.2016, לפיה נאסר עליה להגיש כתבי טענות מבלי לקבל את אישורו המוקדם של המשיב 1 (להלן: הנאמן), זולת כתבי הטענות המוגשים בתיק הפש"ר.

2. להלן בתמצית שבתמצית עיקרי העובדות והטענות הצריכות לשם הכרעה. ביום 31.12.2009 ניתן צו כינוס לנכסי החייבת, וביום 30.11.2011 הוכרזה פושטת רגל. בתחילה, יוצגה החייבת בהליכי הפש"ר על-ידי עו"ד אורן בן, עד שבחלוף הזמן נתגלעו מחלוקות ואי-הסכמות ביניהם, בעטיין הגיש עו"ד בן בקשה לבית המשפט המחוזי להשתחרר מייצוג החייבת. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשתו, וביום 7.10.2015 הורה על שחרורו מייצוג. מאותה עת, החייבת לא מיוצגת באופן סדיר על-ידי עו"ד – לעיתים היא מיוצגת על-ידי עו"ד רם גמליאל ולעיתים מייצגת את עצמה. בהליכים שבהם ייצגה את עצמה נמנעה החייבת, לטענת הנאמן, מלהמציא לו את כתבי בית הדין. משכך, הגיש הנאמן ביום 22.2.2016 לבית המשפט המחוזי בקשה למתן הוראות, במסגרתה ביקש להורות לחייבת להמציא לידיו את כל כתבי בית הדין שהגישה החל מיום 7.10.2015; ולבצע המצאה כדין ביחס לכל בקשה שתוגש על-ידה או על-ידי מי מטעמה בעתיד. ביום 23.2.2016 נתן בית המשפט המחוזי החלטה, שבה נתבקשה החייבת להגיש את תגובתה לבקשת הנאמן. בסיפא של אותה החלטה הורה בית המשפט המחוזי כדלקמן: "למען הסר ספק נאסר על החייבת להגיש כל כתב טענות בתיקים שאינם תיק זה ללא קבלת אישורו המוקדם של הנאמן לנכסיה וכקבוע בדין" (להלן: ההחלטה הראשונה).

3. ביום 25.5.2016 הגישה החייבת ערעור לבית משפט זה על אחת מהחלטות בית המשפט המחוזי בתיק הפש"ר שבעניינה (ע"א 4199/16 סופר נ' עו"ד איתן ארז). הנאמן מצדו הגיש בקשה למחיקה של ערעור זה על הסף, שכן לטענתו הוגש הערעור מבלי שנתן לכך אישור מוקדם מטעמו, וזאת בניגוד לאמור בהחלטת בית המשפט המחוזי. עקב כך, הגישה החייבת לבית המשפט המחוזי בקשה – שההחלטה בה היא מושא הבקשה שלפנַי – במסגרתה ביקשה להבהיר את החלטת בית המשפט המחוזי מיום 23.2.2016, ולקבוע שזו אינה מונעת ממנה הגשת כתבי טענות בערעורים על החלטות בתיק הפש"ר שמתנהל בעניינה. בהחלטה מיום 19.6.2016 קבע בית המשפט המחוזי כהאי לישנא:

"בהינתן עמדת הנאמן כמו גם עמדת הכנ"ר שהוגשה לבית המשפט העליון, מובהר שבהחלטה מיום 23.2.2016 נקבע שנאסר על החייבת להגיש כל כתב טענות שהוא מבלי לקבל את אישור הנאמן, זולת כתבי הטענות המוגשים בתיק דנן – פש"ר 1381-09" (להלן יכונו שתי ההחלטות יחדיו: "ההחלטה").

4. להשלמת התמונה יצוין, כי מאחר שהוגשה בקשת רשות הערעור דנן, נדחתה בקשת הנאמן למחיקה על הסף של הערעור שהגישה החייבת, וביני לביני נדון ערעור זה (יחד עם שלושה ערעורים קשורים) לפני מותב תלתא ביום 15.11.2017; דיון המשך בערעורים אלו נקבע ליום 6.3.2017 (להלן: הערעורים התלויים ועומדים).

5. מכאן הבקשה דנן, בגדרה מבקשת החייבת שנורה על תיקון ההחלטה, באופן שיבהיר כי אינה חלה על ערעורים המוגשים על החלטות שנתקבלו בתיק הפש"ר שבעניינה. לטענתה, ההחלטה פוגעת בזכות הגישה לערכאות ובזכות הערעור שלה, והיא ניתנה על-ידי בית המשפט המחוזי בחוסר סמכות. עוד טוענת החייבת, כי ההחלטה ניתנה מבלי שניתנה לה אפשרות להגיש תשובה לתגובת הנאמן, היא לא נומקה כנדרש, ודי בכך כדי להעתר לבקשת הרשות לערער. כמו כן טוענת החייבת לקיומו של השתק שיפוטי על טענות הנאמן, וזאת בשל התנהלותו הדיונית ובקשותיו במסגרת הדיון בערעורים התלויים ועומדים.

6. בתשובתו טוען הנאמן, כי יש לדחות את הבקשה. לדידו, בקשת הרשות לערער מכוונת הלכה למעשה נגד ההחלטה הראשונה (שניתנה ביום 23.2.2016), ועל כן החמיצה החייבת את המועד להגשתה. לגופו של עניין טוען הנאמן, כי ההחלטה אינה אוסרת על החייבת להגיש כתבי טענות, אלא דורשת ממנה לקבל את אישורו-שלו טרם הגשתם. לשיטתו, ההחלטה חלה על הליכים אותם יוזמת החייבת, והיא אינה חלה במקרים שבהם נדרשת החייבת להגיש כתבי טענות מכוח החלטות שיפוטיות. עוד טוען הנאמן, כי ההחלטה התקבלה על רקע העובדה שהחייבת "מגישה עשרות אם לא מאות הליכי סרק בפני בתי המשפט השונים [...] מעמיסה ומטרידה את בתי המשפט בערכאות השונות, ומשחיתה את זמנם ואת זמנו של הנאמן וכן הכונס הרשמי בבקשות סרק". הנאמן מדגיש בדבריו, כי חרף ההחלטה, הגישה החייבת בשנה האחרונה יותר מ-8 הליכי ערעור, וזאת מבלי שביקשה את רשותו לשם כך. אשר לטענת החייבת בדבר השתק שיפוטי, טוען הנאמן כי בקשתו היתה לאחד את "ההליכים המקדמיים" בערעורים התלויים ועומדים, והיא אינה קשורה לטענתו העקרונית בנוגע למניעות החייבת מלהגיש את ערעוריה מבלי שנתן לכך את אישורו המוקדם.

7. לטענת באת-כוח הכנ"ר יש לדחות את הבקשה, מפני שההחלטה אינה שוללת את זכות הגישה לערכאות ואת זכות הערעור של החייבת, כי אם מכפיפה אותן לאישורו המוקדם של הנאמן. לדבריה, אין כל פסול בהחלטה זו, היא עולה בקנה אחד עם דיני חדלות הפרעון, שהרי ככלל פעולותיו של חייב המצוי בהליכי פשיטת רגל מפוקחות על-ידי הנאמן, כל שכן כאשר עסקינן בפעולות בעלות השלכות כלכליות או השלכות ישירות על הליך פשיטת הרגל. ב"כ הכנ"ר סבורה, בדומה לנאמן, כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה מונעת מאת החייבת להגיש כתבי טענות בהליכים שהיא צד להם, אולם לא היא יזמה אותם. עוד טוענת ב"כ הכנ"ר, כי ככל שהנאמן יסרב לבקשותיה של החייבת להגיש כתבי טענות מכוח ההחלטה, הרי שהמערערת תהא רשאית לעתור לבית המשפט המחוזי בבקשה מתאימה; זאת, בייחוד לנוכח העובדה שפעולותיו של נאמן בפשיטת רגל מפוקחות על-ידי בית המשפט המחוזי. ב"כ הכנ"ר מצאה לנכון לציין, כי בהליך שלפנינו – בשונה ממרבית הליכי חדלות הפרעון – קיימות מחלוקות וישנם עימותים בין החייבת לבין הנאמן, ומטעם זה אין זהות בין כתבי הטענות שמגישים השניים, על כל המשתמע מכך. זאת ועוד טוענת ב"כ הכנ"ר, כי הדיון שנערך בבית משפט זה בערעורים התלויים ועומדים, והזמן שניתן בו לחייבת להציג את טיעוניה, מצביעים על כך שההחלטה אינה מעוררת קושי, ואינה פוגעת בזכויות החייבת. אשר לטענת החייבת בנוגע לכך שלא ניתנה לה זכות להשיב לתגובת הנאמן, טוענת ב"כ הכנ"ר כי החייבת היא שהגישה את הבקשה, עמדתה היתה ברורה לבית המשפט המחוזי, והלכה למעשה לא נמנעה ממנה הזכות להציג את טיעוניה בסוגיה שבמחלוקת.

דיון והכרעה