רזון נ' ממן

פסק דין

רקע

לפניי תביעה קטנה הנוגעת לתאונת דרכים. לטענת התובע הוא נהג ברכב ברח' כצנלסון בלוד, והנתבע הגיע עם רכבו לצומת, לא ציית לתמרור עצור ונכנס לצומת בחוסר זהירות, ופגע ברכבו בחלקו האחורי.

הנתבע הכחיש את טענות התובע.

העדויות והראיות

התובע העיד בבית-המשפט. לדבריו הוא נסע בכביש, הנתבע יצא מסמטה שבה מוצב תמרור עצור, ופגע ברכבו. התובע טען כי הנתבע סירב למסור לו את פרטיו, ובשל כך נסע התובע מיד לאחר התאונה לתחנת המשטרה. משום שחש כאבים, אמר לו השוטר שיגש תחילה לבית-החולים. לדברי התובע כשהגיע לתחנה ראה את הנתבע מגיש כלפיו תלונה, התעלם מן הנתבע והגיש את התלונה (עמ' 1).

לאחר עדות התובע, העיד הנתבע. הנתבע הכחיש את גרסת התובע, וטען כי מי שנהג ברכב התובע, לא היה התובע אלא נהגת, אשר נכחה באולם בית-המשפט, ולא העידה מטעם התובע. לדבריו, לאחר התאונה, הנהגת ירדה מצד הנהג, והתובע ירד מצדו השני של הרכב. לדבריו, הוא ביקש מהם את הפרטים, אך הם לא שעו לבקשתו, ולפיכך הוא פנה לתחנת המשטרה, והגיש נגדם תלונה, ובמשך זמן מה חיפשה אותם המשטרה. הנתבע הכחיש שפגש את התובע בתחנת המשטרה. הנתבע אף הגיש את תלונתו במשטרה (נ/1).

בתגובה לטענת הנתבע עלתה לדוכן העדים בת זוגו של התובע, אשר העידה כי אין לה רישיון נהיגה, והכחישה כי נהגה ברכב. לטענתה היתה עם התובע ברכב, ולאחר התאונה הלכה עם התובע למשטרה ולבית החולים.

בהמשך לכך, העיד התובע כי הגיע למשטרה באותו יום וראה שם את הנתבע, לדבריו, אמר לשוטר שיש לו כאבים, והשוטר אמר לו לפנות לבית-החולים ולחזור לאחר מכן. לדבריו, הוא חזר למשטרה לאחר יומיים-שלושה.

דיון והכרעה

המחלוקת הראשונה בין הצדדים נוגעת לשאלה מי נהג ברכב התובע. האם התובע כטענתו, או שמא אשת התובע כטענת הנתבע. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים בעניין זה אני מבכר את עדות הנתבע על-פני עדות התובע ואשתו. להלן אבהיר את נימוקיי:

ראשית, אין מחלוקת על-כך שאחד הצדדים סירב לבקשתו של הצד שכנגד למסור פרטים לאחר התאונה, ולפיכך לא הוחלפו הפרטים. לנתבע לא היה שום אינטרס לסרב למסור פרטים לאחר התאונה, ואני מתקשה לקבל את הטענה שהוא סירב למסור פרטים. אילו היה התובע נוהג ברכב, גם אז לא היה לו שום אינטרס לסרב למסור פרטים. לעומת זאת, לאשת התובע אין ומעולם לא היה רישיון נהיגה, כך לפי עדותה (עמ' 2, ש' 29). מכאן שדווקא האפשרות שאשת התובע היא שנהגה ברכב מתיישבת יותר עם סירוב למסור פרטים.

זאת ועוד, גם בנוגע להגעה למשטרה, מתוך עיון במסמכים שנרשמו על-ידי המשטרה עולה כי תחילה ביום 16.6.10 מסר התובע תלונה מפורטת במשטרה שבה טען כי היתה נהגת ברכב הנגדי וזו סירבה למסור פרטים (נ/1). רק לאחר מספר ימים, ביום 20.6.10 הגיע התובע לתחנת המשטרה ומסר את גרסתו. השיהוי של התובע בהגעה למשטרה נזקף לחובתו. התובע העיד אמנם כי הגיע למשטרה כבר ביום התאונה, אך לגרסה זו אין שום תימוכין במסמכים. כך גם עדותו של התובע שחזר למשטרה למסור את גרסתו כיומיים שלושה לאחר התאונה אינה נתמכת במסמכים. אף עובדה זו הנוגעת להשתהות בהגעה למשטרה מצד התובע מתיישבת יותר עם גרסת הנתבע לפיה אשת התובע נהגה ברכב (ללא רישיון) מאשר עם גרסת התובע.

עוד יש לציין כי לפי חוות דעת השמאי שצירף התובע, הבעלים של רכב התובע הינה אשתו ולא התובע עצמו. גם נתון זה מחזק את גרסת הנתבע. לכך יש להוסיף את העובדה שחוות דעת השמאי מטעם התובע הינה מיום 9.8.10, כלומר קרוב לחודשיים לאחר התאונה.

יתר על כן, שמעתי את עדויות התובע ואשתו ואת עדות הנתבע, ואני מבכר את עדות הנתבע על-פני עדויותיהם. הנתבע עשה רושם מהימן יותר, וכפי שהעיד, רכבו היה מבוטח והוא ממילא שילם את ההשתתפות העצמית, כך שאין לו אינטרס כלכלי בתוצאת המשפט. לעומת זאת, התקשיתי לקבל את עדות התובע ואת עדות אשתו.

לפיכך, אני מעדיף את גרסת הנתבע הן בנוגע לזהות הנהג ברכב התובע והן בנוגע לנסיבות התאונה. סבורני כי לא עלה בידי התובע לעמוד בנטל ההוכחה שהנתבע לא עצר בתמרור עצור וכי הנתבע גרם ברשלנותו לתאונה.

אשר על כן, התביעה נדחית.

התובע ישא בהוצאות הנתבע בסך 500 ₪.

בקשת רשות ערעור לבית-המשפט המחוזי תוך 15 ימים.

ניתן היום, י"ז חשון תשע"ב, 14 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים.