רותם נ' פרקש

החלטה

בפני בקשה לביטול צו עיקול בסכום של2.2 מליון ₪ שהוטל על נכסיו של המשיב.

העיקול הוטל בעקבות פסק בורר שקבע כי על המשיב לשלם למבקש סכום של 1,918,000 ₪ נכון ליום 20.12.2009 וזאת במסגרת סכסוך בין בעלי מניות בחברת טופ מדיה. על פי פסק הבורר נקבע כי המשיב ירכוש את חלקו ש המבקש בחברה ובתמורה ישלם לו את הסכום האמור.

ביום 20.12.2009 קבע הבורר כי בדיקת התאמה של סכום הפסק תערך בחודש ספטמבר 2010. יצויין כי המשיב ביקש שהבדיקה תערך במועד מוקדם יותר משום שטען שהימנעות מעריכת בדיקה מוקדמת יותר תגרום לכך שלא יעלה בידו לקיים את פסק הבורר ולנוכח הצהרה זו של המשיב הגיש המבקש את הבקשה שבפני.

טענת ההגנה המרכזית של המשיב היא שהחוב שקבע הבורר טרם התגבש משום שבחודש ספטמבר 2010 אמורה להערך בדיקת התאמה שבהכרח תביא להפחתת סכום הפסק משום שלקוח מרכזי של חברת טופ מדיה – חברת מטרנה - חדלה להיזקק לשירותיה של החברה, מה שיביא בהכרח להקטנה משמעותית עד כדי חמישים אחוז מרווחיה של החברה.

אכן אין ספק שבחודש ספטמבר 2010 צפויה להערך בדיקת התאמה שעשויה להביא לשינויים כאלה ואחרים בהערכת השווי של החברה שממנה גם נגזר הסכום שעל המשיב לשלם למבקש. אלא שעסקינן בהליך של עיקול זמני ולא בהליך של מימוש פסק הבורר.

לפי סעיף 16 לחוק הבוררות רשאי בית המשפט להטיל עיקול זמני אף לפני שניתן פסק בורר. קל וחומר שניתן להטיל עיקול כזה לאחר שניתן פסק בורר שיש בו קביעה לכאורית מהו סכום החוב של בעל הדין שאת נכסיו מבקשים לעקל.

יש להבחין בין מימוש פסק הבורר שזמנו טרם הגיע לבין הטלת עיקול זמני שנועדה להבטיח את המימוש כאשר יגיע מועד המימוש.

הכלל בנושא הטלת עיקול זמני הוא שעל המבקש צו עיקול זמני לעמוד בשני תנאים מצטברים: התנאי הראשון הוא ראיה מהימנה לעילת התביעה; והתנאי השני הוא הכבדה.

במקרה דנן אני סבור שעלה בידי המבקש לעמוד בתנאי הראשון משום שעצם קיומו של פסק בורר המחייב את המשיב לשלם למבקש סך של 1,918,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית על פי מנגנון שקבע הבורר מהווים ראיה לכאורה לקיומו של חוב.

אני מביא בחשבון את העובדה כי יתכן ובדיקת ההתאמה שתערך בחודש ספטמבר תביא לשינוי בגובה החוב אלא שעסיקנן בברי מול שמא כאשר במקרה דנן ברי מהו סכום הפסק נכון להיום וקיים שמא לגבי האפשרות שסכום הפסק יופחת במועד עתידי כלשהו.

מאידך יש גם להביא בחשבון את האפשרות ההפוכה שסכום הפסק דווקא יגדל או אפשרות שלישית היא שסכום הפסק לא ישתנה או שמכל מקום לא יהיה שינוי משמעותי משום שחזקה על המשיב בחברה שבשליטתו תפעל להשגת לקוחות אחרים במקום הלקוחה המרכזית שנטשה אותה.

באשר לאלמנט ההכבדה – הרי שהמבקש עמד גם בדרישה זו משום שהמשיב הוא שהודיע לבית המשפט במסגרת הליכי ערעור שהגיש שעל פסק הבורר שאם ההתאמה לא תתבצע במועד קרוב יותר מזה שעליו הורה הבורר הרי שלא יהיה בידו לשלם את סכום הפסק.

באשר לטענת המשיב לפיה החוב הנכון הוא נמוך ממה שעוקל בפועל הרי שטענה זו דינה להידחות משום שחישוביו של המשיב נעשו ביחס לחוב הנומינלי תוך התעלמות ממנגנון השערוך שקבע הבורר, מה שמביא את סכום העיקול לסכום החוב כפי שהוא משוערך נכון להיום.

גם העובדה שהבורר קבע שסכום הפסק ישולם בתשלומים ולא בתשלום אחד אינה מעלה או מורידה שכן כפי שציינתי קודם אין עסקינן במימוש בהווה של פסק הבורר אלא אך ורק בעיקול שנועד להבטיח את מימושו בעתיד.

טענה נוספת של המשיב היא שמניות של חברת טופ מדיה המוחזקות בידיו הנאמנות של הבורר מהוות בטוחה הולמת לקיומו של הפסק. אינני משוכנע כי כך הוא הדבר משום שהמבקש למעשה מנוטרל כיום מכל פעילות בחברה והניהול בפועל מתבצע אך ורק על ידי המשיב. לפיכך אין לדעת מה ילד יום היה ובסופו של דבר יחליט הבורר כי יש להחזיר את המניות לידיו של המבקש משום שהמשיב לא יקיים את פסק הבורר, ואין לדעת מה יהיה שוויין של המניות באותה עת.

גם למאזן הנוחות אינו נוטה לזכותו של המשיב. למעשה אי הנוחות הנגרמת למשיב היא אי נוחות שנגרמת כל אימת שמוטל עיקול זמני על נכסיו של בעל דין. אל מול אי נוחות זו יש להביא בחשבון את העובדה שהמבקש זכאי לבטוחה הולמת שתבטיח את קיום פסק הבורר לאחר שגובה הפסק יתגבש ויהפוך לסופי.

למעלה מהצורך אציין כי כל אימת שמבוקש עיקול במסגרת תביעה רגילה בית המשפט נדרש לסוגיה גם בטרם נקבע ממצא כלשהו לגופו של ענין בעקבות חקירתם של עדים, קל וחומר שניתן להטיל עיקול לאחר שכבר בורר מוסמך קבע את אשר קבע.

מכל הטעמים שפורטו לעיל באתי לכלל מסקנה כי יש להותיר את העיקול על כנו ולדחות את הבקשה לביטולו של העיקול.

המשיב ישלם למבקש הוצאות הבקשה בסך 3,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.