רושרוש נ' אבו ריא מוחמד

החלטה

מבוא:

המבקש- המערער פנה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שניתן בבית משפט השלום בעכו ביום 19.3.10 ע"י כב' הש' זיאד סלאח (ת"א 1634/08).

המשיב מסר תגובתו לבקשה והמבקש בחר שלא למסור תשובה לתגובה שהומצאה לו ביום 6.6.10.

כמפורט בפסק הדין של בית משפט קמא, המשיב הגיש תביעה כספית כנגד המבקש לתשלום סכום של 172,336 ₪ שהמבקש חייב לו לטענתו.

בכתב התביעה נטען כי בחודש 3/2005 הציע המבקש למשיב כי הוא יקבל 8,000 מ"ר של אדמות מינהל מקרקעי ישראל ובתמורה יעביר למינהל מקרקעין אחרים וכן ישלם למבקש סכום של 140,000 ₪. עוד נטען בכתב התביעה כי המשיב שילם למבקש את הסך האמור, אך התברר כי אין כיסוי להבטחותיו של המבקש והעסקה לא יצאה אל הפועל.

בדיון שהתקיים בפני בית משפט קמא הצדדים הגיעו להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה כאשר בין היתר הוסכם כי בית המשפט יכריע במחלוקת על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט.

בית משפט קמא קיבל את התביעה וקבע כי על המבקש לשלם למשיב את הסך של 120,000 ₪ וכן סך של 10,000 ₪ עבור הוצאות המשפט.

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שהוגשה לבית משפט קמא הותנתה על ידו בהפקדה במזומן או בערבות בנקאית סך של 100,000 ₪. (החלטת בית משפט קמא מיום 3.5.10).

תמצית טענות הצדדים

המבקש טוען כי פסק הדין פגום מיסודו באשר הוא יוצא מנקודת הנחה לפיה המבקש לא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, כאשר המבקש הגיש עוד ביום 8.6.09 תצהיר מטעמו.

המבקש טוען כי פסק הדין נסמך על תצהיר של יוסף שלאעטה וכן על הקלטת. ביחס ליוסף, המבקש טוען לקנוניה בינו לבין המשיב וככזה יוסף אינו אמין. בענין הקלטת אין בה זכר לסך של 140,000 ₪, הוזכר שם תשלום בסך 90,000 ₪ כולל סך של 20,000 ₪ אשר אין חולק כי הוחזר ע"י המבקש למשיב.

המבקש טוען כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, שכן לפי גרסת המבקש מדובר באדם המתעסק במזומנים ואינו בעל חשבון בנק מסודר, מכאן קיים חשש ממשי לפיו באם לא יעוכב ביצוע פסק הדין יקשה בהמשך על השבת המצב לקדמותו.

המשיב מתנגד לבקשה לטענתו בבקשה אין כל תשתית משפטית המצדיקה עיכוב ביצוע פסק הדין, סיכויי הערעור אפסיים, הערעור כל כולו מופנה כנגד ממצאיו העובדתיים של בית המשפט ואשר אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בעניינים אלו.

המשיב טוען כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו שכן לא ברור איזה נזק ייגרם למבקש מביצוע פסק הדין.

דיון

בטרם אנתח את טענות הצדדים אציג את המסגרת הנורמטיבית כפי שנקבעה למשל ע"י כב' הש' י' דנציגר בע"א 2306/10 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' גדיר ספיה (חסויה) ואח' מיום 9.4.10 "8. כידוע, הכלל הוא כי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע פסק הדין [תקנות 466 עד 469 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984]. בית המשפט ייעתר לבקשה לעיכוב ביצוע אם שוכנע כי סיכויי הערעור להתקבל טובים ואם שוכנע כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו של המבקש, כך שככל שתדחה בקשתו יהיה זה קשה מאוד ואף בלתי אפשרי להשיב את המצב לקדמותו [ראו למשל: ע"א 9586/09 לייזר נ' אייזו לייזר זיווד אלקטרוני (1992) בע"מ (בפירוק) (לא פורסם, 17.12.2009)]... ככלל, כאשר מדובר בחיוב כספי, הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע פסק הדין [ראו: ע"א 7745/09 אטיאס נ' סלומון (לא פורסם, 26.11.2009) והאסמכתאות הנזכרות שם; ע"א 9296/03 אהרוני נ' מנשה, פ"ד נח(2)301 (2003); ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל (נ.י.ב) שיווק מוצרים והפצתם בע"מ, פ"ד נו(4)178 (2002)]. עיכוב ביצוע של חיוב מסוג זה יינתן כאשר בית המשפט שוכנע כי קיים חשש שאם מבקש עיכוב הביצוע יזכה בערעור הוא לא יוכל לגבות בחזרה את כספו...".

בבוא בית המשפט להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין עליו לבחון את סיכויי הערעור וכן את מאזן הנוחות. מיותר לציין כי הנטל המוטל על כתפיו של המבקש עיכוב ביצועו של פסק דין כספי הוא כבד יותר.

לאחר עיון בבקשה ובתגובה לא שוכנעתי כי מקרה זה בא בגדריו של המקרים החריגים בהם ראוי לעכב את ביצועו של פסק הדין. המבקש לא הוכיח כי יגרם לו נזק בלתי הפיך מביצועו של פסק הדין ולא הצביע על נימוקים המטים את הכף לטובתו.

באשר לסיכויי הערעור, מבלי לקבוע מסמרות איני סבור כי סיכויי הערעור הם גבוהים. בהתאם להסכמת הצדדים בית משפט קמא הכריע במחלוקת על סמך ס' 79 א' לחוק בתי המשפט וכידוע פסק דין שניתן בדרך הפשרה אינו ניתן לערעור אלא במקרים קיצוניים וכי עילות ההתערבות של ערכאת הערעור הן מצומצמות ביותר. בית המשפט שלערעור יטה להתערב רק במקרים של חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות במסקנות שנפסקו.