רוקח נ' מדינת ישראל

פסק דין

בפניי ערעור על החלטתו של בימ"ש קמא בתיק מספר 1832-09-09 מיום 17.12.09 בבימ"ש שלום לתעבורה ברמלה (כב' השופטת רחל טאובר) שבו נדחתה בקשת המערער להארכת המועד להישפט ולהסב דו"ח תנועה אשר ניתן על שמו של המערער על שם אדם אחר שנהג ברכב.

על פי הנטען, המערער לא קיבל מעולם את החלטת בימ"ש קמא בדבר דחיית בקשתו והמערער למד על העובדה שניתנה החלטה לאחר שביום 17.12.10 התקבלה בביתו הודעת חוב מאת רשות האכיפה והגבייה שלפיה רשום לחובתו דו"ח תנועה נשוא ערעור זה ולכן הוגשה בקשה לבטל את פסק הדין של בימ"ש קמא ולהאריך למערער את המועד להישפט.

מטיעוני הצדדים לעיל עולה כי נשלחה למערער הודעת תשלום קנס בגין עבירה שעבר רכב הרשום על שמו ביום 24.12.07. לאור העובדה שלמערער עסק שבו 4 רכבים שכולם רשומים על שמו , בירר ומצא מי הנהג שנהג ברכב בתאריך הרלוונטי וכתב בקשה להסב את הדו"ח על שם הנהג.

הדבר נעשה כאשר המערער קיבל הודעה שנייה שכן לטענתו ההודעה הראשונה לא הגיעה אליו. הטענה היא שכשם ששלח בקשה להישפט מייד כאשר קיבל את הודעת תשלום קנס השנייה כך היה עושה אילו היה מקבל את הודעת התשלום הראשונה. מטיעוני הצדדים לעיל עולה כי מכאן החל הסאגה של תכתובות עם המשטרה שנמשכה על פני כמעט 3 שנים והכל כמתואר ומפורט בדברי הצדדים דלעיל שאינני רואה מקום לחזור עליהם במסגרת פסק הדין.

מעיון בתיק בימ"ש קמא לא מצאתי בו אישור לכך שהחלטתה של כב' השופטת טאובר מיום 17.12.09 נשלחה למערער. לכן הטענה לפיה חלפה כשנה עד להגשת הערעור דינה להידחות לאור העובדה שהמשיבה לא הראתה שאכן ההחלטה של בימ"ש השלום לתעבורה נשלחה למערער.

סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי בימ"ש רשאי מנימוקים שיירשמו לקיים את המשפט גם אם ההודעה האמורה ניתנה באיחור. בית המשפט שוקל את אותם השיקולים שנשקלים כאשר הוא דן בסעיף 130 ח' לחוק סדר הדין הפלילי, לפיו כאשר נגזר דינו של נאשם בחטא ובעוון שלא בפניו רשאי בית המשפט על פי בקשת הנידון לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין, גזר הדין אם ניתנו בהיעדרו אם נוכח שהייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.

בעניין דנן לא טרח בימ"ש קמא לפרט את הנימוקים בעטים ראה לדחות את הבקשה. כל שכתב בימ"ש קמא: "לאור עמדת התביעה הבקשה נדחית". היה מקום שבימ"ש קמא יפרט מהם הנימוקים בעטים הוא דוחה את הבקשה ולא להסתמך על עמדת התביעה. יחד עם זאת, התביעה התנגדה לבקשה כי דו"ח ברירת המשפט נשלח למערער במועדו וחזר בציון "לא נדרש" ולא די בטענה כי המערער לא קיבל לידיו את דבר דואר זה או את ההודעה מרשות הדואר על דבר הדואר ללא אסמכתא המגבה טענה זו. במצב דברים זה שאין מסמכים מגבים לאי אישור המסירה כדין התביעה מתנגדת לבקשה. נדמה כי בנסיבות האמורות לאור טענת המערער כי לא קיבל את דבר הדואר היה לפחות על המשיבה להראות שדבר הדואר נשלח לכתובתו של המערער.

מעבר לכך, לאור טיבה של הטענה שלא המערער הוא שנהג ברכב נדמה כי ייגרם עיוות דין למערער אם יישפט בהיעדרו על עבירה אותה לא הוא ביצע. על פי רע"פ 9142/01 סוראיה איטליא (שעניינו סעיף 130 ח' לחוק סדר הדין הפלילי) אחד מהנימוקים שיש לשקול האם היה עיוות דין אם לאו הוא נוכחות המערער וכך הדוגמא בעניין סוריא הנ"ל הוא של מערער שהיה בחו"ל בעת שנטען שביצע את העבירה הנטענת. כך בעניין דנן שהמערער טוען שלא הוא שביצע את העבירה ברור שייגרם לו עיוות דין במידה וביהמ"ש קמא לא ידון בשאלת הסבת הדו"ח על שמו.

אשר על כן, ראיתי לקבל את הערעור. פסק הדין יבוטל והעניין יוחזר לבימ"ש קמא.

ניתן והודע היום ב' אדר א תשע"א, 06/02/2011 במעמד הנוכחים.

אחיקם סטולר, שופט

הוקלד על ידי: רחלי עוז התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: