רוקח נ' ידיד

החלטה

לפניי בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט (להלן – פקודת בזיון).

עניינה של הבקשה בפסק דין שניתן בתיק זה ביום 7.11.10. בחלקו האופרטיבי של פסק הדין נקבע, כי על המשיב לסלק את גדר הבטון המפרידה בין מגרשו לבין מגרש המבקשים, ליצור הפרדה בין הגדרות שבנה בצמוד ל"בית הבור", הבנוי בחלקת המבקשים, אשר משיקות למבנה זה, ולשלם למבקשים פיצוי כספי בסך 30,000 ₪. המבקשים חוייבו מצדם לאטום את חלונות בית הבור. ערעורים הדדיים על פסק הדין נדחו בבית המשפט העליון ביום 6.11.12, וזאת מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (ע"א 9452/10). בבקשה שלפניי כעת נטען, כי אף שהמשיב שילם למבקשים את הסכום שנפסק, הוא לא פעל לסילוק גדר הבטון וליצירת הפרדה בין הגדרות שבנה לבין בית הבור.

בתשובתו טען המשיב, כי פעל להפרדת הגדרות הצמודות לבית הבור, אך לא להריסת הגדר, כיוון שלשם כך נדרש שיתוף פעולה מצד המבקשים, שלא ניתן היה להשיג. המשיב הסביר, כי המבקשים הצמידו אל הגדר המיועדת להריסה פרגולה, מחסן ובלוני גז, אשר אותם לא פינו. בנוסף סרבו המבקשים, כך נטען, לאפשר הכנסת כלים מכניים למגרשם, הנחוצים לצורך הריסת הגדר ופינוי הפסולת. בכך, טען המשיב, סיכלו המבקשים עצמם את האפשרות להרוס את הגדר ופעלו בחוסר תום לב. בתשובתו אף הפנה המשיב להתכתבות מוקדמת בעניין בין הצדדים, שבה דרש מהמבקשים לפעול לבניית גדר חלופית בין חלקות הצדדים, "כדי להימנע מהשארת השטח פרוץ", וגם לכך סרבו המבקשים. טענה נוספת שהעלה המשיב בתשובתו, היא כי לצורך הריסת הגדר נדרש היתר בניה, אשר ינתן רק בכפוף להצגת תוכנית לבניית גדר חלופית. טענה זו נתמכה בתצהיר בנו של המשיב, מר יאיר ידיד, שהצהיר כי כך נאמר לו בבדיקות שערך בעיריית ירושלים. לפיכך ביקש המשיב, כי בית המשפט ייקבע מסגרת זמן לפינוי הציוד של המבקשים הצמוד לגדר, וכן כי יורה למבקשים למנות מפקח אובייקטיבי לצורך פיקוח על ביצוע פעולות ההריסה.

בהתייחס לטענות המשיב טענו המבקשים, כי לא ניתן לפנות את הציוד הצמוד לגדר שבשטחם, כיוון שבעת בניית הגדר הוא קובע למקומו. לכן, כך נטען, ההתמודדות עם הפינוי צריכה להיעשות על-ידי המשיב, בעת הריסת הגדר. אשר לטענה בדבר בניית גדר חדשה גרסו המבקשים, כי בפסק הדין אין הוראה בקשר לכך, ואם מעוניין המשיב בבניית גדר חדשה, עליו הנטל להקמתה. בנוסף נטען, כי המשיב לא הוכיח כי ניתן היתר לבניית הגדר, וממילא גם אין צורך בהיתר להריסתה, אך אם יסתבר שלא כך הוא – יחתמו המבקשים על המסמכים הנחוצים להריסת הגדר.

כדי להעריך את המצב הקיים בשטח ומידת שיתוף הפעולה הנחוץ לצורך יישום הוראות פסק הדין מונה, בהסכמת הצדדים, מומחה מטעם בית המשפט בתחום הנדסת הבניין, מר יגאל ברגמן. בחוות דעתו מיום 15.9.13 מצא המומחה, כי לצורך הריסת הגדר נדרש כלי עבודה מטיפוס מיני מחפרון עם פטיש שבירה וכף העמסה, אשר יפנה את פסולת ההריסה למכולה סטנדרטית. המומחה סבר, כי הגישה המועדפת להכנסת ציוד לצורך הריסת הגדר ולפינוי פסולת היא דרך מגרש המבקשים. כן קבע המומחה, כי לצורך ביצוע ההריסה, יש להסיר את המתקנים שבחלקת המבקשים, והם: מיכלי גז, פרגולה מעץ, מחסן ממתכת ותעלת מרזב. בעניין הפרדת הגדר מבית הבור מצא המומחה, כי זו בוצעה במלואה.

הצדדים העבירו למומחה שאלות הבהרה. מתשובות המומחה עולה, כי הריסת הגדר דרך חלקת המשיב, ולא דרך חלקת המבקשים כפי שהומלץ בחוות הדעת, מחייבת גישה מחלקה פרטית סמוכה, שבירת מדרגות בחלקת המשיב, וכן שימוש במשאית מנוף גדולה עם מוטת מנוף ארוכה במיוחד, לצורך הנפת הטרקטורון ומכולת פינוי הפסולת. המומחה סבר, כי הריסת הגדר באופן זה תאריך את זמן הביצוע ותגדיל את העלויות בשיעור ניכר, בהשוואה לחלופה של הריסת הגדר דרך מגרש המבקשים.

בהמשך לדברים אלה הסכימו הצדדים, כי בקשת הבזיון תוכרע לפי החומר הכתוב שהוגש לתיק בית המשפט.

דיון

לאחר עיון בטענות הצדדים, בחוות דעתו של המומחה בטעם בית המשפט ובתשובותיו לשאלות ההבהרה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות. הכלל הוא, כי חוסר יכולת לבצע חיוב שבפסק דין משמש הגנה במסגרת הליכי בזיון בית משפט (ראו: בר"ם 9343/10 אלחאזן נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה (פורסם במאגרים, 17.1.13)). כעולה מחוות דעתו של המומחה, כמו גם מתשובותיו לשאלות ההבהרה, אין דרך מעשית להרוס את הגדר דרך מגרש המשיב ושטחים ציבוריים. המומחה ציין, כי לא זו בלבד שהריסת הגדר דרך מגרש המשיב מורכבת יותר מבחינה טכנית ויקרה יותר "בשיעור ניכר", אלא גם שהיא מחייבת מעבר בחלקה פרטית סמוכה. בעלי החלקה הסמוכה אינם צד להליך זה, ועמדתם בקשר לעניין לא הובאה בפניי. במצב דברים זה, ברי כי הריסת הגדר יכולה להתבצע רק דרך חלקת המבקשים, ותוך שיתוף פעולה מצדם. אלא שמן התכתובות שהוחלפו בין הצדדים קודם להגשת הבקשה עולה, כי המבקשים סרבו לאפשר כניסת כלי רכב למגרשם לצורך ביצוע ההריסה (במכתב מיום 14.1.13 כותב מבקש 1 בסעיף 4: "לא תורשה שום כניסת רכב לשטח מגרשי"), וטענו כי ניתן לבצע את ההריסה בטכניקה של ניסור חשמלי. טענה זו לא נתמכה בחוות דעת מטעם המבקשים. הטכניקה האמורה אף לא נזכרה בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, אשר קבע שלצורך ביצוע ההריסה נחוץ מיני מחפרון.

הנה כי כן, משהתברר כי סרובם של המבקשים לאפשר כניסת כלי רכב למגרשם הוא אשר מונע מן המשיב לפעול להריסת הגדר, קמה למשיב הגנה בכל הנוגע לטענות המבקשים בדבר אי קיום הצו השיפוטי, המחייב אותו לסלק את גדר הבטון המפרידה בין מגרשו לבין מגרשם.

גם דינה של הטענה בדבר אי קיום הצו המחייב את המשיב ליצור הפרדה בין הגדרות שבנה המשיב לבין בית הבור – להידחות. זאת, כיוון שעל-פי חוות דעת המומחה (סעיף 3.4), קיימת הפרדה מלאה בין גדרות המשיב לבין קירות בית הבור. טענת המבקשים, כי הניתוק בוצע רק בסמוך להגעת המומחה לביקור במקום, לא הוכחה ואף אינה רלוונטית להליך הביזיון, הצופה מטבעו פני עתיד. תכליתו של סעיף 6 לפקודת הבזיון אינה עונשית אלא אכיפתית, דהיינו – להביא לכך שצווי בית המשפט יבוצעו ויוצאו מן הכוח אל הפועל (ראו: ע"פ 5177/03 מור נ' דנציגר – משק פרחים "דן", פ"ד נח(4) 184 (2004)). משבוצע הצו השיפוטי בעניין הפרדת הגדרות מבית הבור, אין מקום להפעלת סעיף 6 לפקודת הביזיון ביחס אליו.

הלכה למעשה, די בקביעות אלה כדי להוביל לדחיית הבקשה. עם זאת, כדי לנסות לסייע לצדדים להוציא את חלקו האופרטיבי של פסק הדין אל הפועל, וכדי לחסוך התדיינות מיותרת בהמשך, אתייחס למספר עניינים נוספים השנויים במחלוקת ביניהם:

אינני סבורה כי טענת המשיב בדבר צורך בהיתר לצורך הריסת הגדר מהווה מניעה מפני ביצוע הצו השיפוטי. אם אכן קיים צורך כזה, על המשיב לטפל בכל הנחוץ לקבלת הרישיון לשם קיום החיוב המוטל עליו על-פי פסק הדין, תוך שנרשמה הסכמת המבקשים לחתום על היתר הריסה, אם ידרש (פרו' מיום 29.7.13, ע' 22-23). יצויין, כי בעניין זה קבעה פסיקת בית המשפט העליון, כי כאשר קיימת מניעה לביצוע צו שיפוטי, אך בידי החייב אפשרות לנקוט מהלכים להסרתה, לא תקום לו הגנה מפני הליכי בזיון בית משפט (ראו: ע"פ 6807/06 קוגלר נ' קוגלר (פורסם במאגרים, 25.9.07) והאסמכתאות המובאות שם). הוא הדין בכל הנוגע לפינוי המתקנים שבמגרש המבקשים, הגובלים או מחוברים לגדר: מיכלי גז, מבנה פרגולה מעץ, מבנה מחסן ממתכת, תעלת מרזב וצינור אנכי. המומחה קבע, כי לצורך הריסת הגדר נחוץ פינויים של אלה, וכאמור, על המשיב לטפל בכל הדרוש לקיום המוטל עליו על-פי פסק הדין. מובן, כי גם לעניין זה נחוץ שיתוף פעולה הדוק עם המבקשים, ויתכן שמטעמים מעשיים, נכון יהיה כי הפירוק יבוצע בפועל בידי מי מטעמם, ועל חשבון המשיב. עם זאת, עניין זה חורג מן האמור בפסק הדין, ולכן אין מקום להכריע בו במסגרת בקשה לפי פקודת בזיון.

איני מוצאת להכריע גם בטענת המשיב בדבר הצורך בבניית גדר חלופית. ראשית, מפני שאין לפניי בקשה נגד המבקשים שעניינה בטענה לאי השבת המצב לקדמותו; ושנית, מפני שבפסק הדין לא ניתנו הוראות אופרטיביות בעניין זה, כך שממילא הליך בזיון איננו המסגרת המתאימה לבירור העניין (ראו: רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נג(3) 337, 348 (1999)).

כן יצוין לקראת סיום, כי מן ההתכתבות שהוחלפה בין הצדדים קודם הגשת בקשה זו עולה, כי המבקשים היו נכונים לשקול פתרון על דרך הפשרה (מכתב עו"ד מצא מיום 21.2.13, פסקה 3), אשר ימנע את הריסת הגדר, הכרוכה באי נוחות לשני הצדדים. לא ראיתי כי המשיב התייחס לאפשרות שהוצעה. יתכן כי כעת, לאחר סיומו של הליך זה, תסלל הדרך להשגת פתרון מוסכם, שיוביל לשיתוף פעולה בין הצדדים ויישרת את "האינטרס העצמי שלהם", כדברי בית המשפט העליון בעניינם.

נוכח כל האמור לעיל, בקשת הבזיון נדחית.

המבקשים יישאו בהוצאות המשיב בסך 5,000 ₪.

ניתנה היום, ד' שבט תשע"ד, 05 ינואר 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: