רוסקול נ' שהין וליד ואח'

פסק דין

1.תאונת דרכים, בה היו מעורבים רכב מונית של התובע ואופנוע שבבעלותו של הנתבע התרחשה בכביש ים המלח, ביום 11.5.08. עובר לתאונה, נסעו הרכבים בנתיבים נגדיים (להלן-"התאונה").

2. לאור תוצאות התאונה, התקיימה חקירת משטרה בדבר נסיבותיה, ובמסגרתה ניתנה חוות דעת של בוחן תנועה ונחקרו הנהגים. בסופה של החקירה, הועמד הנתבע לדין בבית משפט לתעבורה בבאר שבע בת.ד. 211/09, בגין אחריותו לתאונה עקב סטייתו לנתיב נגדי. הנתבע, לא התייצב לדיון בבית המשפט לתעבורה וביום 14/07/09 הורשע בגין סטייתו לנתיב הנגדי בו נסע רכבו של התובע ובגין חציית קו הפרדה רצוף, תוך פגיעה חזיתית ברכבו של התובע. בגזר הדין נקבע בין היתר כי רישיונו של הנתבע יישלל למשך 4 חודשים ובנימוקי כב' בית המשפט נאמר: "ותק נהיגה קצר ועבר אינו נקי" ( רישא לגזר הדין שהוגש במסגרת ההודעה מיום 15/06/10). הנתבע, טען בתחילתו של ההליך שבפני כי לא ידע על פסק הדין המרשיע, הואיל ולא הוזמן כדין. בה בשעה, עד לקיום הישיבה האחרונה בפני, טרם הגיש הנתבע בקשה לבטול פסק הדין.

3.בנסיבות בהן פסק הדין ניתן בהיעדר התייצבות והואיל וניטען בפני על רשלנות תורמת של נהג המונית, שמעתי את עדויות הנהגים.

עדותו של הנהג ברכבו של התובע (להלן - "נהג המונית") עשתה עלי רושם מהימן והיתה קוהרנטית. לדבריו, הוא נסע בנתיב הימני במהירות של 40-50 קמ"ש כאשר ראה מולו את הנתבע נוסע במהירות שהגיעה להערכתו ל- 170 קמ"ש וסוטה לעבר נתיבו עד לימין הנתיב. בתגובה, הוא בלם הואיל ולא היתה לו דרך למנוע את התאונה לפי תנאי הכביש, בזמן שהאופנוע מצוי כבר בנתיבו, מולו. פגיעת האופנוע במונית היא בחזית בצד ימין, כאשר המגע בין הרכבים היה כאשר האופנוע מצוי בנתיב של המונית (עמ' 4 שורות 21-23, עמ' 5 שורות 7-12, 28-29).

4.מנגד העיד הנתבע, על נסיעתו במהירות של 45-50 קמ"ש בלבד ועל כך שהחליק, כתוצאה ממלח בכביש. התאונה, התרחשה לדבריו כאשר הוא היה באמצע הכביש ולא בנתיב הנסיעה של המונית. הפגיעה במונית בצד ימין בחזית הרכב שוללת לדבריו, את האפשרות לקרות התאונה בנתיב של המונית ויש בכך כדי ללמד שהדבר ארע במרכז הכביש (עמ' 8 שורות 11-16).

5.עדותו של הנתבע לא עשתה עלי רושם מהימן ועלו בה סתירות עם הודעתו במשטרה.

הנתבע, העיד במשטרה על כך שהחליק בכביש בעת שנסע במהירות של 80 קמ"ש כמעט (עמ' 1 שורה 10) להבדיל מעדותו בפני על מהירות נסיעתו וכן שיער בהודעתו, כי החלקתו היתה עקב משהו בכביש אולי שמן, שהוא לא שם לב אליו (עמ' 1 שורות 15-17 להודעתו). הנתבע ואמר בהודעתו במשטרה (עמ' 1 שורות 25-26) :"אני אומר לך שהאופנוע החליק ולא הצלחתי להחזיק אותו בנתיב שלי" והוסיף "התאונה קרתה בנתיב הנגדי לכיוון הנסיעה שלי (עמ' 2 שורה 1). כך גם, לא טען בחקירתו במשטרה כי היה מצוי מלח בכביש ואף לא טען זאת בכתב ההגנה.

6.עיון בחוות הדעת של בוחן התנועה מלמד כי מקום האימפקט בין הרכבים, היה בנתיב של המונית וכי מהירות נסיעתו של הנתבע, היתה גבוהה, באופן שלא אפשר לו לשמור על הימין בנסיעתו ולכן, הוא סטה לנתיב הנגדי. הבוחן במסקנותיו קבע כי הגורם לתאונה הוא הסטייה לנתיב הנגדי (סעיף 14 לחוות הדעת).

על מהירות נסיעתו של הנתבע, ניתן גם ללמוד מעדותו על כך שלאחר ההתנגשות, הוא נהדף אל מעבר רכבו של התובע.

7.לא עלה בידי הנתבע להוכיח את גרסתו על קיומו של מלח בכביש וכאמור, גרסתו זו הובאה לראשונה בעדותו. בחוות הדעת של הבוחן נאמר כי הממצאים שנמצאו בכביש כללו שברי זכוכית, דם וכו' ולא נאמר כי נראו סימני שמן או מלח. כמו כן, נקבע כי ניראה חריץ בכביש אך זאת, לא בנתיב הנסיעה של הנתבע כפי שהלה העיד, כי אם במקום האימפקט של הרכבים, שהיה בנתיב של המונית (סעיף 9 לחוות הדעת).

8.בנסיבות אלו, אני קובעת כי האחריות לתאונה מוטלת במלואה על הנתבע, שסטה לנתיב הנגדי. אילו נסע הנתבע במהירות נמוכה יותר, סביר להניח שסטייתו היתה פחות חדה בזמן איבוד השליטה על האופנוע. בכך, היה נמנע מלהגיע עד לקצה הימני בנתיב הנגדי, כפי שארע בפועל. בנסיבות אלו, לא עלה בידי נהג המונית למנוע את התאונה בסטייה ימינה שכן נחסם ע"י האופנוע וכן, נמנע ממנו לסטות שמאלה עקב פס הפרדה לבן רצוף. אילו היה נהג המונית סוטה לשמאל, היה חוצה לנתיב הנגדי ומסכן בכך רכבים אחרים המגיעים בעיקול הכביש.

לקביעותי אלו לאחר בחינת הראיות שהוצגו בפני, מצטרפת הכרעת הדין שניתנה ע"י בית המשפט לתעבורה.

יוער, כי אילו הוכח קיומו של מלח בכביש, בכך אין כדי לפטור מאחריות לתאונה עקב מהירות הנסיעה בעיקול (ראה: ע"א 446/82 בלדשוילי נ' אלג'ברין , פד"י מ"ב (2) 737).

9.התביעה, הוגשה לתשלום פיצוי בגין נזקיו העקיפים של התובע עקב התאונה.

התובע הוכיח במכתב של החברה המבטחת אליו מיום 3.7.08 (צורף כנספח לכתב התביעה). במכתב יש כדי להוכיח מה גובה ההשתתפות העצמית של התובע שנגבתה ממנו והופחתה מתשלום נזקיו שהוערכו ע"י השמאי מטעמו, בסך 4,895 ₪ וכן דמי כינון בסך של 6,867 ₪ שנגבו ממנו. בהתאם לכך, על הנתבע לשלם לתובע סכומים אלו.

10.התובע הוכיח בפרטי ההמחאה (כאמור במכתב הנילווה לה מיום 3.7.08) כי לא קיבל שיפוי מהמבוטחת בגין ירידת ערך עקב התאונה. התובע העיד כי לפי תנאי הפוליסה אין כיסוי בגין רכיב נזק זה.

עיון בחוות הדעת של השמאי מטעמו שלא נסתרה בחוות דעת נגדית מטעם הנתבע, מלמד על ירידת ערך בסך של 9,175 ₪ ופורטו בה רכיביה המתיישבים עם נזקי הרכב עקב התאונה. לפיכך, על הנתבע לפצות את התובע בגין הפסדו זה.

11. כך גם, הוכח שהתובע שילם לשמאי שכ"ט בסך של 1,732 ₪ כולל מע"מ ואילו המבטחת על רכבו שלמה לו סך של 400 ₪ בלבד עבור שכר הטרחה. בשים לב לכך שעסקינן במונית, אין לחייב את הנתבע בתשלום מע"מ לרכיב זה ועל הנתבע, לשלם לתובע את ההפרש שלא שולם לו ע"י המבטחת בסך של 1,100 ₪ בלבד. הנתבע, לא הוכיח כי שכר הטרחה מופרז ועומדת לתובע הזכות לפנות לשמאי מטעמו, גם בעת שהוא מבוטח. הנתבע, הוסיף וטען כנגד ביצוע התיקון שלא במוסך "הסדר", אך לא מצאתי כל עילה משפטית לחיובו לכך ולא הוכח כי הוא ניסה להגדיל את נזקיו. המבטחת, הכירה במלוא נזקי התובע לפי הערכת השמאי מטעמו, ואין זה דרכן של מבטחות להתנדב, להגדיל את תשלומיהן למבוטח (ראה: ע"א 7148/94 הכשרת הישוב נ' חברת השמירה בע"מ , פד"י נ (4) 567 ).

12.מחוות הדעת של השמאי עולה כי פרק הזמן הדרוש לבצוע התיקונים הוא 7 ימים. בהתאם לכך, דרש התובע את הפסדיו בגין העמדתו המונית המשמשת אותו לעבודתו ל-7 ימים, למרות שפועל התיקון התארך לפרק זמן נוסף.