רונן נ' סמואל

פסק דין

תביעה לביטול פסק דין שניתן ביום 31.8.04 בע"א 1950/01 לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 [נוסח משולב], בטענה לפיה פסק הדין ניתן על בסיס "עובדות שגויות, שקריות ומוטעות".

1. המדובר למעשה בשתי תביעות זהות: האחת – שהוגשה ע"י התובע ביום 14.12.09 בת.א. 16418-12-09, והשנייה – שהוגשה ע"י גרושתו-התובעת ביום 15.6.10 בת.א. 28052-06-10, שהדיון בהן אוחד להליך אחד. הליך זה הינו החוליה האחרונה, נכון לעת הזו, בשרשרת ההליכים המשפטיים המתנהלת בין הצדדים מאז שנות השמונים של המאה הקודמת ועד היום. ראשיתו של דבר בעסקת קומבינציה שנערכה בשנת 1978 בין בעלה המנוח של הנתבעת (להלן – המנוח), אחותו ומוכרים נוספים, לבין חברה קבלנית (אמת בונים הנדסה לבנין בע"מ, להלן – הקבלן). בעסקה זו התחייב הקבלן לבנות על מגרש המוכרים שני בניינים ולהעביר ע"ש המוכרים את זכויות החכירה ב-6 מהדירות שייבנו בהם. כן הוסכם כי שלוש מן הדירות בבניין יועברו על שם הקבלן בסיום הבנייה. הקבלן מכר אחת מדירות אלו לתובעים, שהיו נשואים באותה עת (להלן יקראו שניהם – רונן), ולימים התגלעו חילוקי דעות בין הנתבעת (להלן – סמואל) והמנוח לבין הקבלן בטענה שהלה הפר את התחייבויותיו לפי ההסכם.

על מנת להבין את התביעה ואת ההכרעה בה, לא ניתן לדלג על סקירת ההליכים שקדמו לה.

תביעת הפינוי

2.בשנת 1990 הגישו המנוח וסמואל לבית משפט השלום בתל-אביב תביעה נגד רונן ונגד נתבעים נוספים (ה"ה רביבו) להם מכר הקבלן שתיים מהדירות, בטענה כי פלשו לדירות, ועתרו לסילוק ידם מהן ולחיובם בדמי שכירות ראויים בסך 192,000 ₪. לאחר פטירת המנוח, בשנת 1997, ביקשה סמואל להמשיך לנהל את ההליך לבדה, וטענה כי הגם שלא הייתה צד להסכם הקומבינציה, היא זכאית להמשיך בהליך המשפטי מכוח כתב המחאת זכויות שנערך ונחתם על-ידי המנוח ביום 13.6.89, בו המחה לה, בין היתר, גם את זכויותיו בתביעה (להלן – המחאת הזכות) ומכוח ייפוי כוח בלתי חוזר עליו חתם המנוח ביום 1.9.87 בפני באת כוחו דאז, עו"ד קנצפלוסקי, המייפה את כוחה לפעול בשמו בכל עניין (להלן – ייפוי הכוח).

רונן טענו להגנתם כי רכשו את הדירות בתום לב ובתמורה מאת הקבלן. כן טענו כי מסמך המחאת הינו מזויף, משלא נחתם על-ידי המנוח, ולחילופין, כי המסמך חסר תוקף משנכתב ונחתם על-ידי המנוח עת היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש ולא היה מסוגל להבין את משמעותו.

בית משפט (כבוד השופטת אבניאלי) דחה את התביעה. בפסק הדין מיום 15.5.01 נקבע כי אין לסמואל עילת תביעה אישית כלפי רונן, וזאת מכיוון שאין בכוחו של ייפוי הכוח להסמיך אותה לנהל את התביעה בשם המנוח, משאינו נושא חתימת נוטריון, ומכיוון שמעדותה של עו"ד קנצפלוסקי עלה כי שמרה את ייפוי הכוח במשרדה ולא נתנה למנוח העתק ממנו, כי דבר קיומו של ייפוי הכוח נודע לסמואל שנים רבות לאחר שהוגשה התביעה, כך שלא ייתכן שהגישה את תביעתה בהסתמך על ייפוי כוח זה.

לעניין המחאת הזכות, אימץ בית המשפט את מסקנות פסק הדין שניתן ביום 8.2.00 בהליך משפטי קודם שהתנהל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בין הקבלן לבין המנוח וסמואל (ת.א. 1371/89), בו נקבע ע"י השופט קלינג כי מסמך המחאת הזכות הינו חסר תוקף מאחר שנערך על-ידי המנוח בעת שהיה חסר כשירות משפטית.

השופטת אבניאלי אמנם קבעה כי לאור צו הירושה של המנוח סמואל היא אכן יורשתו היחידה, אולם מאחר שסמואל לא ביקשה לתקן את כתב תביעתה כך שתמשיך לנהל את התביעה בתור יורשת המנוח, ומאחר שהמשיכה לטעון כי היא זכאית להמשיך בתביעה מכוח מסמך המחאת הזכות וייפוי הכוח – הרי אין לה מעמד בתביעה. לגוף הדברים נקבע כי סמואל לא הצליחה להוכיח את זכותה בדירות, אף לא את זכותו של המנוח, גם לא הצליחה לסתור את טענת רונן וה"ה רביבו, כי רכשו את הדירות בתום לב ובתמורה מהקבלן.

הערעור לבית המשפט המחוזי

3. סמואל הגישה ערעור על פסק דינה של השופטת אבניאלי (ע"א 1950/01) (להלן – הליך הערעור) שהתברר לפני הרכב השופטים שטרנברג-אליעז, פוגלמן ולבהר-שרון. במספר ישיבות שהתקיימו בערעור הסמיכו הצדדים את ההרכב לפסוק בערעור על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, ובפסק הדין שניתן ע"י בית המשפט ביום 31.8.04 (להלן – פסק הדין) – שהוא נושא תביעת הביטול- חוייבו רונן לשלם לסמואל בעבור הדירה נושא תביעת הפינוי סך של 105,000 דולר בחמישה תשלומים חודשיים שווים ורצופים. עוד נקבע כי אי תשלום אחד מהסכומים יעמיד את כל היתרה לפירעון מיידי, וככל שלא ישולמו כל הסכומים במועדם, יהיה עליהם לפנות את הדירות באופן ש"...דינו של פסק דין זה כדין צו פינוי וסילוק יד, אם אמנם לא יעמדו המשיבים בחיוביהם" (סעיף 3 לפסה"ד) בתוספת פיצוי בסך של 60 דולר לכל יום איחור בפינוי.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון

4.רונן לא השלימו עם פסק הדין והגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון בטענה כי הוא "בלתי סביר לחלוטין", משהעניק לסמואל סעד שכלל לא התבקש על-ידה, שכן עתירתה המקורית הייתה לסילוק יד ולדמי שימוש ראויים – עת בפועל חוייבו רונן לשלם לה את שווי הדירה ללא ראיות בנוגע לערכה.

במקביל עתרו לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעת בית המשפט העליון, ובית המשפט נעתר לבקשתם כנגד הפקדת הסכום הפסוק, שאכן הופקד.

ביום 21.2.05 דחה בית המשפט העליון (כבוד השופט רובינשטיין) את בקשת רשות הערעור, בהנמקה לפיה המדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי, ומכיוון "...שפסק הדין בבית המשפט המחוזי ניתן על-פי סעיף 79א(א), והתערבות ערעורית בפסקי דין כגון דא נעשית אך במקרים חריגים – אף חריגה קיצונית – ובמשורה שבמשורה". בית המשפט העליון ציין כי פרוטוקולי הדיון בבית המשפט המחוזי מעידים כי הצדדים הביעו את הסכמתם לפסיקה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, אף טענו לעניין המתווה שבסופו של דבר נפסק, וכי ניתנה לכל הצדדים האפשרות להעלות טענותיהם, בנוסף לחומר הכתוב. למעשה, אי הנחת של רונן מפסק הדין נעוץ בשיעור הסכומים שנפסקו. צו עיכוב הביצוע הוסר.

ערעור על פסק דינו של השופט קלינג

5.ביני לביני, הוגש ערעור לבית המשפט העליון על פסק דינו של השופט קלינג בהליך עם הקבלן, שדן, כאמור, בין היתר, בתוקפם של מסמך המחאת הזכות וייפוי הכוח. בהסכמת הצדדים, ביטל בית המשפט העליון את פסק דינו של השופט קלינג, והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. ביום 30.11.06 ניתן חלף פסק הדין שבוטל, פסק הדין חדש ע"י השופטת רות רונן, בו נפסק כי למסמך המחאת הזכות תוקף מחייב; כי סמואל הוכיחה את זכותה להגיש תביעה נגד הקבלן מכוח הזכות שהומחתה לה על-ידי המנוח; כי לא ניתן לקבוע שהמנוח לא היה כשיר בעת חתימתו על המחאת הזכות; כי המנוח מעולם לא הוכרז פסול דין, ולכאורה היה כשיר לבצע כל פעולה משפטית. עוד נפסק כי אף אם המנוח היה פסול דין בעת חתימתו על מסמך המחאת הזכות, אין המשמעות היא כי אין תוקף לפעולותיו, אלא כי הן ניתנות לביטול. המנוח מעולם לא ביקש לבטל את המחאת הזכות, ואף חזר ואישר אותה לאחר מכן בבית המשפט.

בסופו של יום חייב בית המשפט המחוזי את הקבלן לשלם לסמואל סך של 40,421 דולר.

תביעתם הראשונה של רונן