רונן נ' נתיבי אויר דרום אפריקה ואח'

פסק דין

תביעה לשיפוי התובע בגין נזקים אשר אירעו לו כפועל יוצא ממחדל הנתבעת 1 מהעלאת מזוודותיו לטיסה וכן, מטיפולה לקוי בהעברת המזוודות לידו לאחר מכן.

לטענת התובע בחודש ספטמבר 2009, הוא רכש בעבורו ובעבור בת זוגו, כרטיסי טיסה לטיול בדרום אפריקה, אשר כלל מספר מקטעי טיסה שונים. לטענתו כלל הכרטיסים נרכשו באמצעות הנתבעת 2 מאת הנתבעת 1. לטענת התובע, באחד ממקטעי הטיסה ממהון לג'והנסבורג, לא הועלו כלל מזוודות הנוסעים למטוס ובכלל זה מזוודותיו ומזוודות בת זוגו . לטענת התובע, הוא פנה בנושא, כמו גם כל הנוסעים אשר טסו באותה טיסה, אל דלפקי הנתבעת 1 אשר בהם הוצבה עובדת אחת בלבד שלא היה בידה ליתן מענה יעיל לכלל הנוסעים. משכך, לאחר עיכוב, הוא מסר לעובדת את המשך לוח הטיול שלו וזאת,על מנת המזוודות יומצאו לתחנה הבאה אליו התעתדו לטוס . לטענת התובע, בשל התעסקותו עם נושא המזוודות, הוא החמיץ את טיסת ההמשך אשר יועדה לשעה 17:55, נאלץ לטוס בטיסה למחרת בבוקר ומשכך, הוא אף נשא בעלויות מלון בג'והנסבורג . לטענת התובע, הנתבעת 1 ,הוסיפה "חטא על פשע", באשר היא אף טיפלה בנושא המצאת המזוודות באופן לקוי ולאחר דחיות רבות הוא ובת זוגו קיבלו את המזוודות לידיהם רק לאחר 5-6 ימים ומשאיבדו כל הנאה מחלק זה בטיול הואיל ונאלצו להתעסק בנושא המזוודות. בנסיבות האמורות, לטענת התובע נגרמו לו נזקים הנובעים הן מההוצאה בגין המלון בג'והנסבורג, הן מאובדן ההנאה בחלק הטיול כאמור והן מהצורך לרכוש פריטים חלופיים לתקופה בה לא היו בידיו ובידי בת זוגו מזוודותיהם וחפציהם. לטענת התובע, האחריות לנזקים אשר נגרמו לו מוטלת לפתחן של הנתבעת 1 – אשר היתה אחראית על הטיסה וכן, על העברת המזוודות לאחריה ועל הנתבעת 2 אשר ממנה הזמין את כרטיסי הטיסה.

לטענת הנתבעת 1 התובע לא הוכיח אחריות שלה לנזקים הנטענים על ידו. כך, לטענתה היא לא היתה המוביל האווירי בטיסת התובע, אלא שהמוביל האווירי הינו אייר בוטצואנה. לטענת הנתבעת 1, רכישת הכרטיסים מהמוביל האווירי נעשתה אמנם תוך שהנתבעת 2 נעזרת ב"סטוק" שלה ואולם,אין מדובר בטיסה ב"קוד שר" והנתבעת 1 לא מהווה המוביל האווירי או המוביל לפי ההסכם עם התובע הואיל וכל שעשתה הוא לספק לתובע כרטיסים כפי שהזמין ממנה, תוך שימוש בסטוק שלה כאמצעי נוחות הואיל ולחברת אייר בוטצואנה אין נציגות בישראל ומשכך, החלופה היא הזמנת כרטיסים באמצעות האינטרנט.לטענת הנתבעת 1, טענותיו של התובע ולפיהן, היא היתה זו שאחראית על טיפול בנושא המזוודות ובכלל זה, כי פנה לדלפקיה על מנת שעובדיה יטפלו בנושא – מוכחשת – לטענתה באם כך, אמנם היו פני הדברים כי אז היתה מקבלת מספר תלונה או אינדיקציה כלשהי המעידה על פניית התובע אל דלפקיה ואולם, היא לא קיבלה כל אינדיקציה כאמור ואף בידי התובע לא היה כל מסמך התומך בטענותיו אלו ומשכך, לטענתה, אין זאת אלא שהנתבעת 1 לא טיפלה בנושא או לא היתה אחראית לטיפול בנושא.

בנסיבות אלו, לטענת הנתבעת 1 יש לדחות את התביעה כנגדה.

לטענת הנתבעת 2, היא סוכנת נסיעות בלבד ומשכך, אין לה כל אחריות בנושא המזוודות אשר לא הועלו לטיסה אשר הוזמנה על ידה בעבור התובע. לטענתה כסוכנת נסיעות היא אחראית על יצירת הקשר בין הלקוח לבין הספק וקשר זה אמנם נוצר . יתרה מכך, כשהלין בפניה התובע על קורותיו ניסתה לסייע כמיטב יכולתה ברם, העלתה חרס. בנסיבות אלו, לטענת הנתבעת 2 יש לדחות את התביעה כנגדה.

בדיון אשר התקיים בפני, העידו התובע וכן, נציגות הנתבעות .

לאחר שהתרשמתי מן העדויות , עמדתי טענות הצדדים ועיינתי בכל הראיות אשר הוצגו בפני , הנני סבורה כי דין התביעה להדחות ולהלן יפורטו טעמי.

תחילה,הגם נכון שעסקינן בתביעות קטנות, בהן בית המשפט מגמיש את הדרישות הקבועות בחוק, הרי שעדיין חלה על התובע חובה להוכיח את תביעתו, וזאת בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". הנטל החל על התובע בהקשר זה הינו להוכחת העובדות המשמשות בסיס לתביעתו- דהיינו את האירוע , את האחריות הנובעת מאותן עובדות, את הנזק אשר אירע לו כפועל יוצא מכך וקשר סיבתי בין הנזק לבין האירוע .

בהקשר לנטל השכנוע נקבע מפורשות בפסיקה כי :

"...נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו" [ רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבניין נ' מנהל מע"מ, פד"י נז (4) 981].

הנני סבורה , כפי שיפורט להלן, כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת תביעתו.

תחילה, באשר לנתבעת 1- התביעה בנוגע אליה מבוססת על שתי עילות – האחת אחריותה לכך, שהמזוודות לא הועלו לטיסה והשניה הנוגעת לאחריותה להעברת המזוודות לידי התובע אשר נעשתה לטענתו באופן לקוי .

באשר לעילה הראשונה הרי שמדובר בנזקים הנובעים מעיכוב בהובלת כבודה בטיסה ומשכך, חוסה התביעה תחת כנפי חוק התובלה האוירית , תש"ם – 1980 (להלן:"חוק התובלה האווירית") . במסגרת חוק זה הוחלו והוכנסו לתוקפן, מספר אמנות בינלאומיות החלות בנושא התובלה האווירית.

סעיף 10 לחוק, מייחד את העילה הנובעת מהובלה אווירית ובהתאם לו:

"אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו, לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו".

 החוק מחיל כאמור מספר אמנות בינלאומיות בנושא התובלה ובינלאומית ובכלל זה, את אמנת ורשה שנחתמה ביום 12/10/1929 (להלן:"אמנת ורשה) ואשר הורחבה ושונתה במסגרת מספר פרוטוקולים מאוחרים האחד מהם הרלוונטי לעינינו הינו מיום 28/9/1955 אשר נחתם בהאג (להלן:"פרוטוקול האג")

סעיף 19 לאמנת ורשה קובע כי :

"המוביל ישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אווירית של נוסעים, כבודה או טובין".

בהתאם לקבוע באמנת ורשה, אשר הוחלה כאמור במסגרת חוק התובלה האוירית, האחריות במקרה בפני חלה על המוביל האווירי – דהיינו על חברת אייר בוטצואנה ולא על הנתבעת 1. הואיל ובהתאם לסעיף 10 לחוק ההובלה האווירית, חל יחוד עילה לתביעה הנובעת מהעילות המנויות בחוק, הרי שאין לתובע כל עילת תביעה כנגד הנתבעת 1 , אשר אין עוררין כי לא שימשה כמוביל האווירי בטיסה אליה לא הועלו המזוודות.