רון נ' חברת תעופה איברייה

פסק דין

לפניי בקשה לדחיית התביעה על הסף בשל התיישנות.

המשיב הגיש תביעה כספית בגין נזקים שנטען כי נגרמו לו, בשל איחור בטיסה, איחור במסירת מזוודה וגרימת נזק לכבודה והכל במהלך טיסה שהפעילה המבקשת בתאריכים 11.9.11-15.9.11.

המבקשת טוענת כי התביעה התיישנה שכן הוגשה ביום 2.12.13, קרי, בחלוף למעלה משנתיים ממועד אירוע הנזק הנטען, היא תקופת ההתיישנות הקבועה על פי חוק התובלה האווירית התש"ם – 1980 ואמנות ורשה ומונטריאול.

המשיב טוען כי מחדליה של המבקשת גלויים וברורים וכי חלה עליה חובה מוסרית וחוקית לפצותו. כן טען כי אין להתעלם מחוקי ההתיישנות הכלליים החלים במדינה וכי למצער יש למבקשת רשלנות תורמת בכך שלא נהגה בהגינות וציינה את תקופת ההתיישנות המקוצרת על גבי כרטיס הטיסה.

עיינתי בטענות הצדדים, בחוק ובפסיקה והגעתי לכלל מסקנה כי הדין עם המבקשת. אנמק מסקנתי.

חוק התובלה האווירית התש"ם – 1980 (להלן: "החוק"), קובע בסעיפים 3א ו-3ב את תחולת הוראות אמנת מונטריאול על מערכת היחסים החלה בין הצדדים.

מיום 20.3.2011

תיקון מס' 2

ס"ח תש"ע מס' 2218 מיום 16.12.2009 עמ' 278 (ה"ח 452)

הוספת סעיף 3א

סעיף 15 לחוק קובע כי "על אף האמור בכל דין אחר, תהיה התקופה לפקיעת הזכות לדמי נזק לפי חוק זה התקופה הקבועה באמנה או באמנת מונטריאול, לפי העניין".

סעיף 35 לאמנת מונטריאול קובע כי הזכות לפיצויים תפקע באם התביעה לא תוגש בתוך פרק זמן של שנתיים, שתחושב מתאריך ההגעה ליעד או מהתאריך שבו המטוס היה צריך להגיע או מהתאריך שבו הופסקה התובלה. משכך, על המשיב היה להגיש את תביעתו עד ליום 15.9.13, לכל המאוחר. משלא עשה כן- תביעתו, על פני הדברים, התיישנה על פי הוראות אמנת מונטריאול.

לטענת המשיב יש להחיל לצד הוראות האמנה גם את דיני ההתיישנות הכלליים. אין ממש בטענה. אפנה לסעיף 15 לחוק הקובע כי "על אף האמור בכל דין אחר, תהיה התקופה לפקיעת הזכות לדמי נזק לפי חוק זה התקופה הקבועה באמנה או באמנת מונטריאול, לפי העניין". (ההדגשה שלי - י.ט) וכן לסעיף 27 לחוק ההתיישנות, התשי"ח לפיו "אין חוק זה בא לפגוע בתקופת התיישנות הקבועה לענין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה..." . מכאן, שאין בנדון תחולה לדיני ההתיישנות הכלליים, אלא לדין הספציפי החל על ענייננו.

כן ראה לעניין זה הלכת בית המשפט העליון בע"א 20/83 דדון נ' אייר פרנס נתיבי אויר צרפתיים פ"ד לח (3) 785 וד"נ 36/84 טייכנר נ' אייר פראנס (ניתן ביום 6.1.87), הקובעת כי אין להחיל את דיני ההתיישנות הכלליים לצד דיני ההתיישנות הקבועים באמנת וורשה. הגם שהדברים אמורים לגבי אמנת ורשה אולם, ברי כי הם חלים בשינויים המתחייבים גם בענייננו.

בחנתי את טענת המשיב כי ראוי היה שהמבקשת תציין בכתב את הגבלת האחריות המוטלת עליה על פי הוראות אמנת מונטריאול (כפי שאף מצווה סעיף 4 לאמנת מונטריאול). לבקשתי, הגישה המבקשת תגובתה בעניין זה, ממנה עולה כי הגבלת האחריות מצוינת באתר האינטרנט של החברה. לאור האמור, ולאור הוראות סעיף 6 לאמנה הקובעות שאין באי ציון הההגבלה האמורה כדי לפגוע בתוקפן של הוראות האמנה, הרי שגם דינה של טענה זו להדחות. חרף זאת אציין כי נכון תעשה המבקשת אם תציין להבא את תקופת ההתיישנות המקוצרת, באופן בולט גם על גבי כרטיס הטיסה.

מכל המקובץ, אני נעתר לבקשה ודוחה את התביעה מחמת התיישנות.

אין צו להוצאות.

זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.

יש להמציא את פסק הדין לצדדים.