רוול נ' מדינת ישראל

פסק דין

התובע שימש בתפקיד פקיד בית המשפט השלום ברמלה. ביום 9.8.06 הוא נעצר ע"י משטרת ישראל בחשד להנפקת אישורי הפקדת רישיון נהיגה פקטיביים, בתמורה לתשלום שקיבל מנאשמים.

ביום 16.8.06 שוחרר התובע ממעצרו, בתנאים מגבילים, ביניהם איסור כניסה לביהמ"ש השלום ברמלה, עד תום ההליך הפלילי כנגדו.

התובע הורשע על פי הודאתו במשפט הפלילי, וביום 1.6.08 נגזרו עליו 15 חודשי מאסר לריצוי בפועל ועונשים נוספים (פסה"ד הפך לחלוט ביום 17.9.08).

התובע קיבל את שכר עבודתו עד 31.8.06 – קרי – עד תום החודש שבו שוחרר ממעצרו.

בסופו של יום - ועם הרשעתו של התובע בביה"ד המשמעתי של עובדי המדינה ביום 6.1.09 – הוא פוטר מעבודתו במדינה, תוך שלילת חלק מפיצוי הפיטורים שלו, ופסילתו לצמיתות לחזור ולשרת בשירות המדינה.

השאלה העומדת לדיון בהליך זה היא, האם זכאי התובע לפיצוי כל-שהוא מהנתבעת (להלן גם: "המדינה"), בגין אחד עשר (11) החודשים שעברו מאוגוסט 2007, שבו ביקש לדבריו את החזרתו לעבודתו, ועד תחילת יולי 2008, הוא המועד שבו החל לרצות את עונש המאסר בגין המעשים עליהם הורשע כמסופר לעיל (להלן: "התקופה שבמחלוקת").

לשם ההבנה ייאמר, כי התקופה שבמחלוקת, היא התקופה שבה התובע שוחרר מהמעצר תוך הרחקה מביהמ"ש בו כיהן עובר למעצרו (ביהמ"ש השלום ברמלה), ועד המועד שבו החל לרצות את עונש המאסר שנגזר עליו בשל הרשעתו בפלילים.

התקופה שבמחלוקת הייתה תקופה, שבה לא הייתה בהירות בקשר למצבו המשפטי של התובע בשירות המדינה. נציב שירות המדינה (להלן: "הנציב"), לא החליט במפורש על השעייתו של התובע מהשרות הציבורי, בעוד שהתובע עצמו ביקש מצדו לחזור לעבודתו בכל מקום שיוצב בו, אצל הנהלת בתי המשפט ושלוחותיה השונות.

תחילה המדינה סירבה להודות בקיום בקשה בכתב של התובע לחזור לעבודתו בתקופה הרלבנטית, היא התקופה שבמחלוקת; אך לבסוף הוגשו המסמכים ת/1 ו- ת/2, והסתבר שאכן התובע ביקש לחזור בתקופה הרלבנטית לשירות המדינה, בכל מקום אפשרי.

המדינה מפליגה בחומרת מעשיו של התובע, והשתלשלות העניינים שהובילה להרחקתו משירות המדינה. היא גם מדגישה, כי אופי מעשיו הביאו למניעת אפשרות חזרתו לשרות הציבורי. ואולם, לא זו השאלה שבה יש להכריע.

השאלה הנתונה להכרעה היא, האם זכאי התובע לפיצוי כל-שהוא בקשר לתקופה שבמחלוקת, שבה הוא לא הושעה פורמלית מעבודתו מחד גיסא, אך נמנע ממנו מלהופיע לעבודה בביהמ"ש ברמלה, ולא הוזמן לעבוד בשום מקום אחר, מאידך גיסא.

לדעתי, התובע זכאי לפיצוי כל-שהוא, ולו חלקי ומצומצם. שכן, גם אם התובע הביא על עצמו את המצב העגום שבו שהה בתקופה שבמחלוקת, אין פירוש הדבר שהנציב או מי משולחיו היה פטור מלשקול את השעיית התובע, או לחלופין פנייה להנהלת בתי המשפט על מנת שהתובע ישובץ באופן זמני או חלקי לתפקיד המתאים למגבלות שהוטלו עליו אז.

אין חולק כי להנהלת בתי המשפט שלוחות רבות, וניתן היה לפחות לנסות למצוא לתובע בשעתו מקום עיסוק (לפחות חלקי) באחת מהן, שאינו נוגד את "תנאי שחרורו בערובה". לחלופין, היה צריך הנציב לפתוח בהליכי "השעיה" מסוג כזה או אחר, או לשאת ולתת עם התובע לגבי אפשרויות אחרות של "הסדרת מעמדו" בתקופה שבמחלוקת, כמו גם ליתן לתובע הזדמנות טיעון לעניין זה. אני חוזר ומדגיש, כי אינני מקל ראש בתרומת התובע למצבו העגום באותה העת; ואולם אני לא סבור כי יש באותה תרומה כדי להביא להתעלמות מוחלטת של המדינה ממצבו, קל וחומר מפניותיו הכתובות ת/1 ו- ת/2. על המדינה היה לעשות מעשה כל-שהוא להסדרת "מעמדו המשפטי" של התובע, במסגרת אחריותה כמעביד, ליחסי עובד-ומעביד שבינה לבין עובדי המדינה המועסקים אצלה. על הנתבעת היה לפחות לנסות לעשות כן, תוך מתן זכות טיעון הולמת לתובע.

הצדדים הסכימו כי "משכורתו הקובעת" של התובע לעניין הליך זה היא 4,136 ₪ (עמ' 4 שורה 1 לפרוטוקול). כלומר, אם היו ננקטים הליכי השעיה כדין, ייתכן וחלק משמעותי מאותה המשכורת (עבור התקופה שבמחלוקת), היה מוצא את דרכו אל התובע. עם זאת, כאמור, אי אפשר לומר כי הנסיבות פוטרות את התובע מ"אשם תורם". גם התובע תרם לאי-בהירות משפטית באותה העת, וממילא אחריותה של המדינה בהעדר קביעת מצב משפטי ברור להעסקתו אינה אחראיות בלעדית. לשון אחרת, לתובע "אשם תורם" משמעותי בהפרה החוזית של הסכם העבודה אתו. יש גם לזכור, כי בפועל התובע לא נתן למעבידה שלו, המדינה, את כוח עבודתו בתקופה שבמחלוקת, גם אם לדבריו רצה בכך ע"פ ת/1 ו- ת/2.

בשים לב לשיקולים הנוגדים, החלטתי שיש לחייב את המדינה בפיצוי חוזי מסוים ומוגבל, בקשר לאי קביעת מעמדו של התובע במסגרת חוזה העבודה שבינו לבינה, ואי הענקת "זכות הטיעון" לתובע ב"זמן אמת".

הנתבעת תשלם לפיכך לתובע סך של 15,000 ₪ תוך 30 יום, צמודים למדד ונושאים ריבית חוקית מיום הגשת התביעה (24/5/10); ובנסיבות העניין (קבלת התביעה בחלקה הקטן בלבד) כל צד יישא בהוצאותיו בקשר להליך הנוכחי.

זכות ערעור: תוך 30 יום.

ניתן היום, י' אדר תשע"ד, (10 פברואר 2014), בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: