רווה נ' מדינת ישראל ואח'

פסק דין

רקע

מונחת לפניי תביעתה של גב' עפרה רווה ילידת 1942, (להלן: "התובעת") בגין נזקים שנגרמו לה ביום 29.4.03 עת שירדה במדרגות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, הממוקם ברחוב ויצמן 1, תל אביב-יפו, כשלפתע לטענתה הגיע בריצה מאבטח בשם ניר גבע (להלן: "מר גבע או "המאבטח") יחד עם קבוצת מאבטחים, ותוך כדי ריצה הפיל את התובעת (להלן: "התאונה") וגרם לה לנזקי גוף ונפש.

מדינת ישראל (להלן: "הנתבעת") הינה המעבידה של המאבטח.

התובעת לא צרפה לתביעתה חוות דעת רפואית מטעמה, המצביעה על כי נותרו לה נכויות כלשהן כתוצאה מהאירוע.

בתיק התקיימו שני דיוני הוכחות, כאשר ביום 7.1.13 העידה התובעת עצמה, וביום 14.3.13 העיד מר גבע.

הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב, כאשר התובעת הגישה את סיכומיה ביום 20.5.13, ואילו הנתבעת הגישה את סיכומיה ביום 30.6.13, סיכומי תשובה מטעם התובעת הוגשו ביום 17.7.13.

טענות הצדדים

התובעת טענה כי ביום התאונה ירדה במדרגות בית משפט המחוזי בת"א, מהמזכירות לכיוון אולם הכניסה, ובמהלך הליכתה הגיע בריצה מר גבע יחד עם מאבטחים נוספים, ותוך כדי הריצה מר גבע הפיל אותה והמשיך לרוץ. לטענתה, מעוצמת ההתנגשות ספגה חבטה עזה בכתפה השמאלי, נפלה אחורה על גבה ונחבלה בגבה ובאגן שלה. לטענת התובעת, אף אחד מהמאבטחים לא עצר לבדוק מה שלומה ואף לא התייחסו אליה, והיא צעקה עבורם "תראו מה עשיתם" והם צרחו לעברה "אידיוטית" ונעלמו.

התובעת טענה כי היא פנתה לחדר הביטחון ע"מ להגיש תלונה בהתאם, ולשם הגיע מר גבע, שסירב להזדהות בפניה, אך היא הצליחה לקרוא את שמו על התג, תוך שהוא מזלזל בה, מקלל אותה ואף מאיים עליה.

לאחר מכן, התובעת פנתה לקצין ביטחון להתלונן על האירוע, היא לא מצאה אוזן קשבת, והוא מילא את פיו מים.

לאחר מכן פנתה התובעת לחדר המיון בבית חולים "איכילוב" כאשר היא חשה סחרחורת וכאבים בכל הגוף ובמיוחד בראש. במיון נעשו בדיקות, לרבות צילומי רנטגן, והתובעת שוחררה לביתה עם הפניה למעקב טיפול רפואי במסגרת קופת חולים.

התובעת קיבלה טיפול במסגרת קופ"ח באותה לילה ולמחרת היא פנתה למשטרה והגישה תלונה על האירוע. משטרת ישראל החליטה לגנוז את התלונה.

התביעה המקורית כללה גם תביעה אישית נגד המאבטח כנתבע נוסף, אך ביום 7.1.13 מחקתי את התביעה נגד המאבטח. לעניין ההוצאות קבעתי שהעניין ידון בסוף ההליך.

ב"כ הנתבעת המלומד טען כי דין התביעה להידחות מחמת שיהוי. האירוע הנטען התרחש ביום 29.4.2003, והתובעת הגישה תביעתה רק ביום 27.4.10, דהיינו יומיים לפי תום תקופת התיישנות, וזאת על אף שהיה ביכולתה להגיש את התביעה בהרבה שנים לפני כן.

עוד טען ב"כ הנתבעת כי עדותה של התובעת אינה עקבית והיא רווית סתירות וכי המדובר בעדות יחידה של בעלת דין, שלא הצליחה להרים את הנטל המוטל על כתפיה ולא הצליחה לשכנע כי התקיימו יסודות עוולת הרשלנות ועוולת התקיפה.

באשר לנזק, טען ב"כ הנתבעת כי התובעת לא המציאה חוות דעת רפואית באשר לטענתה כי נגרם לה נזקי גוף, ומשכך, מנועה היא מהעלאת טענה כלשהי להוכחת עניין שברפואה.

זאת ועוד, הנתבעת לא המציאה מסמכים אשר תומכים בסכומים בהם נוקבת, או מחזקים את טענותיה.