רדיו קול רגע נ' הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ואח'

פסק דין

רקע כללי וההליך שלפני:

לפני תביעה כספית בסך של 54,709 ₪, בגין תשדירים אשר ביצעה וערכה התובעת בעבור הנתבעים.

על פי הנטען בכתב התביעה, בחודש 04/2003 התקשרה התובעת עם הנתבעות בהסכם לביצוע תשדירי פרסום לקמפיין המכונה "חגור מאחור" כחלק מנושא הבטיחות בדרכים. התובעת טוענת כי עמדה בהתחייבותה כלפי הנתבעות. על פי הנטען ההתקשרות אושרה בזמנו על ידי מנכ"ל הנתבעת מס' 1, מר יצחק אשל אשר הגיע בעצמו וביוזמתו לאתר הצילומים על מנת לבדוק את ביצוע התשדירים על ידי התובעת. התובעת טוענת כי על פי ההסכם התחייבו הנתבעות לשלם לתובעת בעבור התשדירים וזאת לאחר סיום הצילומים ושידורם בערוץ 2.

עוד נטען כי, התובעת הוציאה חשבונית בסך של 54,709 ₪ המופנית לנתבעת מס' 1. משזו בוששה לשלם, פנתה התובעת אל נתבעת מס' 1, ונציגתה דרשה כי החשבונית שהוצאה תבוטל ותופנה חשבונית לנתבעת מס' 2 זאת בשל סידורים פנימיים בין הנתבעות. אך חרף פניות חוזרות ונשנות על ידי התובעת לא שולם החוב הנטען.

הנתבעות בכתב הגנתן מכחישות מכל וכל כי התקשרו עם התובעת בחוזה לפרסום אותם תשדירים נטענים. עוד מכחישות הנתבעות כי תשדירים פורסמו על ידי התובעת. הנתבעות מכחישות כי מר אשל ביקר באתר הצילומים וגם אם ביקר אין הדבר מקים חבות חוזית.

הנתבעות טוענות עוד כי בהתאם להוראות סעיף 6 לחוק נכסי המדינה , תשי"א – 1951 אין מנהל הנתבעת מס' 1 יכול להקים את ההתחייבות הנטענות.

ביום 3.9.2008 וביום 18.3.2009 שמעתי ראיות כאשר מטעם התובעת העיד מר חיים הכט ומטעם הנתבעות העידו מר זאב שדמי, גב' דנה גובי, גב' אתי וילנאי ומר יצחק אשל.

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בעדויות ובראיות שהובאו לפני ושקלתי את הטענות שהועלו בסיכומי הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. להלן אסביר את טעמיי ונימוקיי.

מטעם התובעת ניתנה עדות יחידה של מר הכט אשר מסר תצהיר ת/1. בתצהיר מגולל מר הכט את תחילת הקשר בינו לבין נתבעת מס' 1. על פי התצהיר במהלך שנת 2002 תחילת שנת 2003 הפיק בשיתוף עם נתבעת מס' 1 וחברת קשת סדרת טלוויזיה המכונה "רישיון להרוג". סדרה זו בוימה הופקה על ידי מר הכט ועוסקת בנושא תאונות הדרכים. הנתבעת מס' 1 היא שנשאה בנטל התשלום כאשר מי שניהל את המשא ומתן מטעם נתבעת מס' 1 היה מנכ"ל הנתבעת מס' 1 מר יצחק אשל והגב' איתי וילנאי אשר כהנה בעת ההיא מנהלת תחום הסברה בנתבעת מס' 1.

לאור הצלחת התוכנית "רישיון להרוג" וההד הציבורי לו זכתה, טוען מר הכט כי, פנה אליו מר אשל במרוצת חודש 3/2003. מר הכט טען כי מר אשל ביקש להפיק תשדירים לקראת חג הפסח של שנת 2003 ובמסגרתם יועבר לציבור הרחב המסר "חובה לחגור גם מאחור". עוד ביקש מר אשל כי מר הכט הוא שיעביר אישית א המסר ומר הכט הסכים לקחת על עצמו והתמורה תהיה אך ורק עלות ימי צילום. עוד טוען מר הכט כי סוכם עם גב' וילנאי שעלות יום צילום בסך של 3,000$ ארה"ב בתוספת מע"מ וכי לצורך הכנת הקמפיין ידרשו 3 ימי צילום.

עוד טוען מר הכט כי לאחר קבלת האישור ממר אשל ומגב' וילנאי התחיל לבצע את הצילומים. עוד נטען בתצהיר כי במסגרת הצילומים ביקר מר אשל באתר הצילומים בצומת צמח וכי מר אשל וגב' וילנאי נטלו חלק פעיל בימי הצילומים.

אולם עדותו של מר הכט בפני הייתה עדות מעורפלת ורצופה תמיהות וסתירות ממה שנטען בתצהיר. מר הכט בעדותו אמר כי לא היו ישיבות משותפות עם מר אשל וגב' וילנאי (עמ' 6 ש' 9 – 10). כשהוטחה הטענה בפני מר הכט לפיה לא הייתה לו פגישה עם גב' וילנאי לגבי התשדירים השיב בחיוב (עמ' 6 ש' 24 – 25). לעומת זאת טען מר הכט בתצהירו כי גב' וילנאי אישרה את תנאי החוזה. אך טענה זו סותר את עדותו ואף עומדת בסתירה לאמור במכתבו אליה מיום 7.10.2003 (נספח ב' לת/1) לפיה העבודה אושרה על ידי מר אשל בלבד. אין במכתב זה זכר לטענה לפיה היא אישרה את תנאי החוזה הנטען.

מר הכט טען בסעיף 15 לתצהירו כי מר אשל ביקר באתר הצילומים. אולם במהלך חקירתו הנגדית טען מר הכט כי לא היה נוכח באתר הצילומים בזמן הביקור אלא שינה את עדותו ואמר כי סוכם עם מר אשל שהוא יגיע לאתר הצילומים (עמ' 10 ש' 21).

התובעת נמנעה להציג את חומר הגלם הנוגע לצילומים. התובעת נמנעה להציג תשלומים שנעשו לקבלנים מטעמה. התובעת אף נמנעה מלהביא עדים נוסף אשר נזכרו בחקירת מר הכט כגון מר רוי מנדל ושלומי שלום אשר היו לטענת מר הכט מעורבים בהכנת התשדירים (עמ' 8 ש' 17 ו- 23). אי הבאת ראיות אלו, אינם מאפשרים לי לתת אימון בגרסת התביעה לפיה מדובר בתשדירים עצמאיים שאינם חלק מהתוכנית "רישיון להרוג".

חוסר אימון זה אף מוביל לדחיית הטענה כי מר אשל וגב' וילנאי התחייבו וסיכמו את הפן הכספי עם מר הכט. בהקשר זה הנני מעדיף את עדותם של גב' וילנאי ומר אשל אשר היו עקביים בנושא זה.

אחת המחלוקות אשר ניטשת בין הצדדים הינה האם העבודה בוצעה והאם התשדירים אכן שודרו.

בכתב התביעה נטען כאמור כי מדובר בתשדירים אשר פורסמו בערוץ 2 קרי בטלוויזיה. לצורך כך הוגש לתיק בית המשפט תקליטור המתעד את אחד התשדירים אשר בוצעו. יתרה מכך, גב' אתי וילנאי העידה לפני כי ראתה את התשדירים "און ליין" בטלוויזיה (עמ' 26 ש' 25 – 26). כשנשאלה העדה האם ראתה כי בתשדירים יש את הלוגו של נתבעת מס' 1 השיבה "יכול להיות שראיתי" (עמ' 26 ש' 27 – 28).

מכאן אני מסיק כי התובעת הרימה את הנטל והוכיחה כי ביצעה תשדירים במהלך חג הפסח 2003. דא עקא, מר הכט בתשובה לשאלתי השיב כי לצורך התביעה הוא מדבר על תשדירים שפורסמו אך ורק ברדיו ולא בטלוויזיה (עמ' 5 ש' 10 – 11). תשובה זו סותרת חזיתית את האמור בכתב התביעה, בתצהירו ולאורך המשך עדותו שם הוא חוזר לתלם ומדבר לכל אורכה על תשדירים שבוצעו ושודרו בערוץ 2 והדבר היה כרוך בימי צילום. יתרה מכך, לא הונח בפני כל הסבר מניח את הדעת לתשובה זו לא בהמשך החקירה הנגדית לא בחקירה חוזרת ולא בסיכומי התובעת. הדבר מעלה תמיהה וסימן שאלה במה עוסקת התביעה , האם בתשדירי רדיו או בתשדירי טלוויזיה? לכן היה באפשרותי בשלב זה לסיים את פסק הדין בדחיית התביעה. אולם גם אם אניח כי מר הכט התבלבל בעדותו וכוונתו היה לתשדירי טלוויזיה עדין הגעתי למסקנה כי דינה של התביעה להידחות כפי שאפרט בהמשך.