רדא נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה לביטול איסור מנהלי על שימוש ברכב אשר הוגשה בהתאם לס' 57ב לפקודת התעבורה.

הצדדים אינם חלוקים על כך כי ביום 20.05.11, בעקבות שימוע בדבר איסור מנהלי על שימוש ברכב, החליט קצין משטרה על השבתה מנהלית של רכב המבקש למשך 30 יום.

עילת ההשבתה הנה נהיגת הרכב על ידי בלתי מורשה לנהיגה, וזאת לאחר שהמבקש, אפשר לו לנהוג.

עיינתי בחומר החקירה ומצאתי ראיות לכאורה לכך שהמבקש מסר את רכבו לידי הבלתי מורשה, לטענתו כיוון ששתה אלכוהול ולא רצה לנהוג בעצמו. השוטרים שעצרו הרכב ציינו כי זיהו את נהג הרכב (הבלתי מורשה) עובר ומתיישב על ברכי הנוסע שלידו (המבקש), המבקש טען כי חשב שלחברו יש רישיון נהיגה ולכן אפשר לו לנהוג, אציין מיד כי טענה זו אינה בעלת נפקות משפטית, לבטח לא בשלב זה. אין ספק שהיה על המבקש לבדוק היטב האם לאדם שעומד לנהוג ברכבו יש רישיון נהיגה, ומשלא עשה כן יוכל לבוא בטענות רק לעצמו. ברור שהמבקש יוכל להעלות טענותיו הנוספות לעניין הראיות במשפטו אם וכאשר יבחר לכפור באשמתו במסגרת ההליך העיקרי בתיק.

לאור האמור, הנני סבור, שהיו בפני קצין המשטרה די ראיות, שנהג הרכב ביצע לכאורה את העבירה המיוחסת לו, אשר הצדיקו את נקיטת האמצעים שנקט לעניין איסור השימוש ברכב.

עפ"י ס' 57ב(ב) לפקודת התעבורה, בית-המשפט יבטל את הודעת איסור השימוש אם נוכח כי התקיים אחד מאלה:

"(ב)

1.הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו והסכמתו.

2.מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב ובעל הרכב עשה ככל שביכולתו כדי למנוע את העבירה."

עפ"י ס' 57ב(ג):

"בית-משפט רשאי לבטל את הודעת איסור השימוש, או לקבוע תקופה קצרה יותר לאיסור השימוש, בתנאים או ללא תנאים, אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב) המצדיקות זאת ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב."

טענת המבקש שראה את חברו הבלתי מורשה נוהג בעבר הנה מקוממת, ומעבר לכך, אינה רלבנטית במקום בו לא טרח לבדוק כלל המצאות רישיון נהיגה בטרם מסר רכבו. ברור שלא ניתן לומר כי עשה ככל שביכולתו למנוע את העבירה. ומכיוון שהמבקש הוא שמסר רכבו לידי אדם בלתי מורשה, הוא אינו עומד בקריטריונים לביטול הודעת השימוש עפ"י ס' 57ב(ב) לפקודת התעבורה.

יתרה מכך, טענתו של המבקש בבקשתו כי הקצין הפוסל התעלם מנימוקיו אינה נכונה, שכן טיעוני המבקש כתובים ומפורטים בטופס השימוע.

טענת המבקש כי מסר הרכב כיוון רצה למנוע תאונה עקב היותו שתוי, נידחת, שכן המבקש יכל להשתמש בשרותי תחבורה ציבורית, כגון מונית.

שקלתי היטב את טעוני המבקש לעניין הפגיעה בפרנסתו ומצב משפחתו. לעניין זה אציין כי בדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי המחוקק היה מודע לפגיעה הכלכלית ולפגיעה באורח החיים של בעל הרכב, פגיעות הנלוות לסנקציה של איסור השימוש ולמרות זאת הוטלה מגבלה זו כדי להילחם במתרחש בכבישים וכדי לוודא שבעל הרכב יעשה ככל שביכולתו כדי למנוע עבירות בעת השימוש ברכבו.

הפגיעה במבקש בהקשר זה, מוגבלת ל- 30 יום, הינה מידתית וסבירה ביחס לחומרת העבירה ונסיבותיה, מקום בו לא נעשה דבר ע"י המבקש כדי למנוע ביצועה.

לאור האמור מצאתי את החלטת הקצין סבירה, אשר על כן, הבקשה לביטול איסור שימוש – נדחית.

זכות ערר כחוק.

המזכירות תשלח החלטתי זו לצדדים.