רגבי נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.לפני ערעור על החלטת הוועדה לעררים (אי כושר) מיום 25.11.12, אשר קבעה כי המערער לא איבד מכושרו להשתכר.

2.בדיון המוקדם נרשמו טענות הצדדים בערעור.

3. המערער טוען כי שגתה הוועדה כאשר לא בחנה את זכאותו בתקופה שקדמה להחמרה, למרות שנימוקי הערעור פירטו זאת, וכי הוועדה התעלמה מן העובדה שגם לפני תקופת ההחמרה נקבעה למערער נכות רפואית לבבית צמיתה, ובעטיה כושר עבודתו היה בשיעור של 50% בלבד.

מוסיף המערער כי קביעת הוועדה כי בתקופת ההחמרה איבד רק 60% מכושרו להשתכר מוטעית, ואינה מתיישבת עם חוות הדעת שהונחו לפני הוועדה, ועל פיהן המערער אינו מסוגל לעסוק כלל בעבודות הקשורות בהליכה, עמידה ממושכת ומאמץ גופני. כמו כן היה על הוועדה להתחשב בכך שהמערער אינו מסוגל לחזור לעבודתו הקודמת בשל גילו והשכלתו.

4.מנגד טוען המשיב כי מדובר בטענות רפואיות הנתונות לשיקול דעתה הבלעדי של הוועדה, כי לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה, וכי זו הסתמכה בין היתר על דו"ח פקידת שיקום, אשר סברה כי המערער מסוגל לעבוד בעבודות פשוטות, ללא מאמץ גופני. באשר לתקופה שאליה התייחסה הוועדה טוען המשיב כי משדנה הוועדה בתקופה שלאחר ההחמרה, משול הדבר לדיון לתקופה שלפני ההחמרה. לפיכך, לא נפלה כל טעות משפטית בהחלטת הוועדה ויש לדחות את הערעור.

5.החלטתה של הוועדה לאי כושר מיום 25.11.12 הינה מנומקת ומפורטת, ולא נפלה בה טעות משפטית. לפיכך יש לדחות את הערעור. בהחלטתה סקרה הוועדה את ליקוייו הרפואיים של המערער, ואולם מסקנתה היתה כי פרט לתקופת החמרה שבה איבד המערער מכושרו להשתכר בשיעור של 60%, המערער מסוגל לעבוד במשרה מלאה בעבודות ללא הליכה ועמידה ממושכים, ללא מאמצים גופניים וללא חשיפה לחומרי ריח. הוועדה ציינה כי המערער אינו מסוגל לחזור לעבודתו כרצף, אולם הסתמכה על דבריו כי הוא קורא וכותב עברית, וכן על דו"ח כושר ההשתכרות מיום 22.8.2011, שבו הומלץ על קביעת אבדן כושר השתכרות חלקי עד תום הזמניות, כפי שקבעה הוועדה.

6.המערער טוען כי הוועדה התעלמה מן העובדה שגם לפני תקופת ההחמרה נקבעה לו דרגת נכות רפואית לבבית צמיתה, ובעטיה כושר עבודתו היה מוגבל בשיעור של 50%. הוועדה התייחסה לכך בהחלטתה וציינה כי:

"נכותו העיקרית של התובע היא הנכות הלבבית בשיעור 50% אשר לפי תק' המלל מוגדרות כליקוי המאפשר עבודה קלה בלבד".

7.המערער מוסיף כי הקביעה כי איבד רק -60% מכושרו להשתכר בתקופת ההחמרה מוטעית, ואינה מתיישבת עם חוות הדעת מיום 14.8.11 (צורף כנספח ו' לנימוקי הערעור). טענה זו נדונה בוועדה שדנה בעניינו של המערער ביום 18.12.11, בעקבות אי הסכמה בין פקיד התביעות (חוות דעת רפואית מיום 14.8.11) לבין חוות דעתה של פקידת השיקום מיום 22.8.11. בחוות הדעת מיום 14.8.11 קבע רופא מוסמך לעניין כושר השתכרות מטעם הביטוח הלאומי כך:

"עקב מגבלותיו הרפואיות, מסוגל לעבוד עד משרה מלאה בעבודות ללא הליכה עמידה ממושכים, ללא מאמצים גופניים, ללא חשיפה לריחות מגרים ונדיפים" (הדגשה אינה במקור, ד.פ)

בחוות דעתה של פקידת השיקום מיום 22.8.11 הוחלט כך:

"מבחינה רפואית אסעד אינו מסוגל להמשיך לעבוד בעבודות בניה ויתקשה גם לעבוד בישיבה בעבודה חרושתית או כל עבודה אחרת בהיקף מלא בשל השילוב של קשייו. להתרשמותי יש להתחשב במכלול הקשיים ולפיכך אני ממליצה על אובדן חלקי של כושר השתכרות עד תום הזמניות" (הדגשות אינן במקור, ד.פ)

לאור אי ההסכמות הנ"ל התכנסה ועדה ביום 18.12.11 אשר קבעה כדלקמן:

"הועדה קובעת כי איבד מכושרו להשתכר בשיעור של 60% זמני החל מ 30.4.12 – 1.6.11 (החמרה בברכיים), לפני כן התובע לא איבד את כושרו כ-50% לפחות."

מכאן שגם ועדה קודמת הגיעה למסקנה זהה למסקנה הוועדה שהחלטתה הינה

מושא ערעור זה.

8.זאת ועוד. מקובלת עלי טענת ב"כ המשיב כי מצבו של המערער וכישוריו לפני ואחרי תקופת הנכות הזמנית היה זהים, משכך מסקנת הוועדה לגבי כושרו של המערער נכונה גם לגבי תקופה זו.

סוף דבר – לאור האמור לעיל הערעור נדחה.

אין צו להוצאות.