רביאל נ' כץ ואח'

פסק דין

רכבו של התובע נפגע בתאונת דרכים מרכבה של הנתבעת 1 וכתוצאה מכך הורד מהכביש.

הנתבעת 2, שהינה המבטחת של רכב הנתבעת 1, שילמה לתובע בגין נזקיו הישירים. אולם, לטענת התובע, יש לחייב את הנתבעות גם בגין נזקיו העקיפים, והם: השכרת רכב למשך חודש ימים בעלות של 2682 ₪, הפסד חלק יחסי של 9 חודשי רישיון רכב, וכן פיצויים בגין עוגמת נפש בסך 5000 ₪.

התובע צירף לכתב התביעה העתק חשבוניות המעידות על תשלום בגין השכרת רכב, בין המועדים 28.05.13-28.06.13, בסך כולל של 2682 ₪.

בכתב ההגנה, נטענו מספר טענות:

באשר להשכרת הרכב – לתובע ביטוח מקיף ויש להניח כי ברשות התובע כיסוי לרכב חלופי במקרה של השבתת רכב ועל כן היה עליו למצות את זכותו בפוליסה.

באשר לאגרת רישיון הרכב – עפ"י תקנות התעבורה, התובע רשאי לפנות אל משרד הרישוי לקבלת חלקה שיחסי של אגרת הרישוי שלא נוצלה, ועליו לעשות כן.

באשר לדרישה לפיצוי בגין עוגמת נפש – יש לדחות הדרישה לפיצוי בגין רכיב זה, הואיל ועסקינן בנזק לרכוש בלבד, בגינו פוצה כבר התובע. עוד נטען, כי העמדת הדרישה לפיצוי בסך כה גבוה, מעידה על חוסר תם ליבו של התובע.

דיון והכרעה:

לאחר ששמעתי את הצדדים, נחה דעתי כי דינה של התביעה להתקבל באופן חלקי בלבד.

רכיב השכרת הרכב –

שוכנעתי מדברי התובע, כי כאב לילדים קטנים וכמי שעובד רחוק ממקום מגוריו, לא יכול היה לנסוע בתחבורה ציבורית וכן כי עשה כל שיכול היה להימנע מהשכרת רכב, לרבות שימוש ברכב של בני משפחה וניצול 7 ימים רכב חלופי שניתן לו כחלק מפוליסת הביטוח שלו, כך גם עולה ממועד תחילת השכרת הרכב – 28.05.13 – 23 ימים לאחר התאונה.

יחד עם זאת, סבורני כי בנסיבות העניין משך ההשכרה - 31/ ימים – היה ארוך מן הנדרש, ובמובן זה התובע חטא לחובתו לצמצם נזקיו. ובמה דברים אמורים?

מן הראיות שהובאו לפני למדתי, כי התאונה אירעה ביום 05.05.13, וכי הפיצוי בגין נזקיו הישירים שולם לתובע כחודש לאחר מכן. אם אניח, כי חלפו מספר ימים עד לדיווח לנתבעת 2, אודות התאונה, אני קובעת – על דרך האומדנא – כי הכספים התקבלו מן הנתבעת 2 ביום 10.06.13. כן, יש ליטול בחשבון פרק זמן סביר נוסף של 7 ימים לערך, הנדרשים לרכישת רכב חדש (בפרט שהתובע מסר כי רכש רכב יד ראשונה מסוכנות רכב ולא רכב יד 2 שלגביו יש לבצע בדיקות קודם רכישתו).

היינו, בנסיבות העניין, יכול היה התובע להסתפק בהשכרת רכב עד ליום 17.06.13 בלבד.

טענת התובע, כי לא ניתן היה להשיב את הרכב השכור לפני שתמה תקופת ההשכרה ולקבל זיכוי כספי חלקי, נטענה בעלמא ולא נתמכה בתימוכין כלשהם.

אשר על כן, בגין רכיב השכרת הרכב, אני מוצאת כי יש לפצות את התובע רק בעבור התקופה שבין 28.05-13-17.06.13.

רכיב אגרת רישוי הרכב –

התובע הודה בעדותו, כי הינו מודע לכך שבאפשרותו לקבל זיכוי ממשרד הרישוי בגין אגרה לרכב שהושבת, אולם ציין כי פנה לקבלת הזיכוי במספר פניות שטרם נענו.

לעניין זה, אני קובעת כי על התובע מוטלת החובה להקטין את נזקיו ולפעול אל מול משרד הרישוי לקבלת זיכוי בהתאם לתקנות 290-290א לתקנות התעבורה תשכ"א 1961 והעובדה שטרם עלה בידו לקבל את הזיכוי כאמור, אין בה בכדי להטיל על הנתבעת 2 חובה כלשהי כלפיו.