ראובן נתאי נ' מדינת ישראל

1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ח' מאק קלמנוביץ) בעפ"ת 6385-08-17 מיום 28.12.2017, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בירושלים (השופטת ש' זוכוביצקי-אורי) בתת"ע 13992-11-16 מיום 18.6.2017, בו הורשע המבקש בעבירה לפי תקנה 28(ב) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

2. על פי העובדות שפורטו בפסק דינו של בית משפט קמא, ביום 17.8.2015 קיבל המבקש "הודעת תשלום קנס" (להלן: הודעת התשלום) ובה נכתב כי השתמש בטלפון נייד שלא באמצעות דיבורית בעת שהרכב בו נהג היה בתנועה.

           ביום 13.10.2015 הגיש הנאשם בקשה להישפט חלף תשלום הקנס בסך 1,000 ש"ח שהוטל עליו בהודעת התשלום. בקשתו התקבלה ביום 18.10.2015 במשרדי המשיבה.

           ביום 28.8.2016 נשלחה לראשונה אל המבקש הזמנה לדיון, שהתקבלה אצלו ביום 12.9.2016.

           מוסיף וטוען המבקש, כי הזמנה שניה לדיון וכתב האישום נערכו על ידי המשיבה ביום 10.11.2016 וכתב האישום "עצמו נפתח בבית משפט השלום לתעבורה בירושלים רק ביום 27.11.2016".

3. בדיון שהתקיים בפני בית משפט השלום ביום 28.11.2016 ובסיכומים שהוגשו לאחר מכן, טען המבקש כי יש למחוק את כתב האישום מחמת התיישנות, זאת מאחר שכתב האישום בעניינו הוגש למעלה משנה לאחר בקשתו להישפט, דבר נוגד את הוראות פרק ז' לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב – 1982 (להלן: החוק). בית משפט השלום לתעבורה בירושלים דחה טענה זו בהחלטה מיום 10.1.2017, בקובעו כי המשיבה עמדה בסד הזמנים הקבוע בסעיף 230 לחוק, המורה כי יש לשלוח למבקש להישפט הזמנה למשפט בתוך שנה מיום קבלת הודעתו על רצונו להישפט.

           בית משפט השלום הרשיע את המבקש בעבירה שיוחסה לו, וגזר עליו את קנס המקור ביום 18.6.2017.

4. המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, ובנימוקיו חזר על טענותיו המתייחסות להתיישנות העבירה בגינה הורשע. לגופו של עניין, טען נגד הרשעתו בעבירה. אשר לסוגיית ההתיישנות, טען המבקש כי יש לפרש את סעיף 230 לחוק באופן שעל המשיבה להגיש כתב אישום בתוך תקופת השנה מיום שהתקבלה הבקשה להישפט, ואין די במשלוח הזמנה לדין.