ראה מסמך

זוהי תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף שנגרמו לתובעים, לטענתם, בתאונת דרכים מיום
13/6/99. התובע 1 הוא שנהג - לטענתו - ברכב שבבעלותו, והתובע 2 )שהוא בן דודו(
הצטרף אליו בדרכם לכפר מגוריהם. לתאונה הנטענת לא היו עדים ולא היה מעורב בה
במישרין רכב נוסף. הנתבעות חלקו על קיומה של התאונה הנטענת, ולפיכך העמדתי לדיון
והכרעה תחילה את השאלה אם אמנם ארעה תאונת דרכים שגרמה לנזקי גוף כנטען על-ידי
התובעים. לתובעים העידו הם עצמם. לנתבעות )מבטחות רכבו של התובע 1 בבטוח חובה( העיד
רק חוקר מטעמן. כמו כן הוגשו 13 מוצגים, כולם מטעם הנתבעות.

לאחר שמיעת הראיות ועיון בסיכומי הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.
אינני מאמין לתובעים, אשר עשו עלי רושם לא מהימן על דוכן העדים. התובע 1 העיד בצורה
מתחמקת והרבה לסתור עצמו. גם התובע 2 לא פיגר בהרבה אחריו. התובע 1 מסר, בבית המשפט
ובהודעות בכתב למשטרה ולנתבעות, גרסאות סותרות הן לגבי התאונה עצמה ומקום עצירת
הרכב ביחס לצומת, והן לגבי הדרך המדויקת בה נפגעה ברכו הימנית )שזו הפגיעה שהוא
טוען לה(. ראה: עמ' 7 ש' 15-16, עמ' 8 ש' 20, שם העיד התובע כי ברכו נפגעה כתוצאה
מכך ששחרר את דוושת הבלם לאחר שלחץ עליה, ואז נפגעה ברכו מהחלק התחתון של לוח
השעונים, ורק אחר-כך נעצר הרכב לגמרי )שם, ש' 25 ,23(. בפני עצמה זו גרסה מוזרה.