ר.ע. מלכא נכסים בע"מ ואח' נ' אניסימוב ואח'

החלטה

בקשת פסלות מלישב בדין. המבקש הוא הנתבע מס' 1 בתביעה העיקרית, והמשיבות הן התובעות. המשיבות מתנגדות לבקשה. הבקשה הוגשה ביום 19/6/11.

הבקשה מבוססת בעיקרה על אמירות מחוץ לפרוטוקול בדיון מיום 6/6/11, ובחלקה הקטן על החלטות שניתנו מהלך הדיון ונגעו לניהולו ועל החלטה שקדמה לאותו דיון, בו נדונה בקשה לסעד זמני (צו עשה) כנגד המבקש וכנגד רעייתו, עורכת-דין המייצגת אותו. בתום הדיון נקבע כי ההחלטה בבקשה לסעד זמני תינתן בחלוף שבועיים, כלומר ביום 20/6/11, וזאת על מנת לתת לצדדים שהות להידבר כדי להימנע מהצורך במתן ההחלטה. כאמור לעיל, בחלוף 13 יום ממועד הדיון ויום אחד בלבד לפני המועד שנקבע למתן החלטה בבקשה שעליה נסב הדיון, הוגשה בקשת הפסלות המבוססת למעשה כולה על אותו דיון. הבקשה לא נתמכה בתצהיר (אף שבתשובה לתגובה נטען אחרת), ולא ניתן כל הסבר לכך שהוגשה רק בחלוף 13 יום מהמועד בו באה לידיעת המבקש עילת הפסלות הנטענת.

דין הוא שבעל דין שבאה לידיעתו עילת פסלות חייב לעתור מייד לפסלות. הרציונל העיקרי מאחורי חובה זו הוא מניעת מצב בו בעל דין, שבאה לידיעתו עילת פסלות נטענת, ימתין לראות כיצד יפול דבר: אם התנהלות בית המשפט תהיה נוחה לו, לא יעתור לפסלות המותב; ורק אם ההליך יתנהל בדרך שאין הוא שבע רצון ממנה, "ישלוף" את חרב הפסלות מנדנה. בהינתן רציונל זה, הרי שבתנאים רגילים לא היה מקום לומר שהבקשה הוגשה באיחור, משום שהיא הוגשה טרם שנעשה דבר מאז הדיון; אולם בנסיבות המקרה המיוחדות, לא ניתן להימנע מלקבוע שעיתוי הגשת הבקשה נגוע בחוסר תום לב. מאז היוודע עילת הפסלות הנטענת, דהיינו מאז הדיון ביום 6/6/11, המתין המבקש 13 ימים תמימים, עד ליום אחד לפני המועד שנקבע למתן החלטה בבקשה לסעד זמני, כדי להגיש את הבקשה. במקרה הנוכחי היה על המבקש לעתור לפסלות עוד במהלך הדיון עצמו, שכן כל הדברים עליהם מבוססת הבקשה אירעו כמעט כולם בחלקו הראשון של הדיון, חלק שהתנהל מחוץ לפרוטוקול כדיון בלתי פורמלי שנועד למצוא פתרון מוסכם לבקשה לסעד זמני ואף לנסות ולקדם פתרון לסכסוך העיקרי עצמו. אם לא עשה כן במהלך הדיון, הרי שלכל הפחות היה עליו לעתור לפסלות כבר באותו יום או למחרתו. מקל וחומר שלא היה רשאי להמתין עם הגשת הבקשה 13 ימים, עד ליום אחד בלבד טרם המועד שנקבע להכרעה בבקשה, שבה הוא משיב ויש לו לכאורה אינטרס ברור שההכרעה בה תידחה ככל האפשר; ומשהמתין 13 ימים מאז שהעובדות המקימות לדעתו עילת פסלות באו לידיעתו ועד להגשת הבקשה, היה עליו לכל הפחות לתת הסבר ראוי לחלוף התקופה ולתמוך את ההסבר בתצהיר. לפחות עיתוי הגשת הבקשה (אם לא עצם הגשתה) נראה בעליל כניסיון "לדחות את הקץ" ולעכב, ואולי אף לסכל, הכרעה מהירה בבקשה לצו זמני (ורמז לכך ניתן למצוא באמור בסעיף 45 לבקשה). לפחות בחלקה הושגה מטרה זו, משום שבחרתי לעכב את מתן ההחלטה בבקשה לסעד זמני עד להכרעה בבקשת הפסלות.

די באמור לעיל כדי לדחות את הבקשה, שהרי נושא הפסלות הוא נושא חשוב שאין לאפשר שימוש בו להשגת מטרות בעלות אופי טקטי של עיכוב במתן החלטות או בניהול הליכים, ושימוש כזה הוא שימוש מובהק לרעה בהליך הפסלות. למרות שניתן היה לסיים כאן את ההחלטה, מצאתי לנכון שלא להסתפק בכך ולהידרש לגוף הבקשה, אף שהדבר נעשה מעל לצורך.

בפתח הדיון בבקשה לצו זמני כנגד המבקש ובת זוגו, נעשה ניסיון ביוזמת בית המשפט לייתר את הצורך בשמיעת הדיון ובמתן החלטה בבקשה ואף לנסות ולקדם פתרון לסכסוך כולו. במסגרת לא פורמלית זו אף ניתנה האפשרות לעו"ד שילר, המייצג נתבעים אחרים שלא היו צד לבקשה שנדונה באותו יום ובחר להתייצב לדיון אף שמרשיו לא זומנו אליו, להעלות טיעונים בעל פה (כמו טענת חוסר הסמכות העניינית) אשר המבקש כאן כלל לא העלה בתגובתו אולם נאחז בהם בהמשך טענותיו ואף עתר לתיקון הפרוטוקול בנדון, והותר לו לטעון את הטענה אף ששמע אותה לראשונה מפי עו"ד שילר שכלל לא היה רשאי לטעון לבקשה. מכאן שכאשר ההתנהלות הבלתי פורמלית הזו היה בה כדי לסייע למבקש, הוא לא נמנע מלהסתייע בה ובית המשפט לא מנע את בעדו. עו"ד שילר אף קיבל אפשאות, באותה מסגרת בלתי פורמלית, להעלות עניינים שבין מרשיו למשיבות כאן – עניינים שבהם התרשמתי שהשיחה שהתנהלה תרמה להשגת התקדמות בין צדדים אלה. בחלק הבלתי פורמלי של הדיון התייחסתי גם, בין השאר, לטענת עיכבון שהעלו המשיבות כאן מכח הוראה שבחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) והערתי כי לטעמי אותה הוראה כלל אינה רלבנטית לענייננו. מפתיע שהערה זו לא נזכרה בבקשה, וקשה שלא להניח שסיבת הדבר היא שדובר בהערה המיטיבה עם המבקש. במסגרת זו גם הערתי, בין היתר ובמענה להערה בנושא הסמכות שבאה דווקא מפי עו"ד שילר שלא היה לו כל מעמד בדיון, כי סבורני שאין בעיה של סמכות עניינית ואף נימקתי בקצרה את ההשקפה הזו. כל קיבל המבקש הזדמנות לעמוד, לפני החלק הפורמלי של הדיון, על הדרך בה רואה היושב בדין את שאלת הסמכות. אף שהמבקרש טרח ועתר לתיקון הפרטוקול בנדון לאחר הדיון ולפני הגשת הבקשה לפסלות, לא ראיתי שהוא עתר להבאת טיעון בפני בית המשפט בשאלת הסמכות מעבר לדברים שהושמעו בדיון ונכתבו במסגרת הבקשה שנדונה בדיון והתגובה שהוגשה לקראתו. באותה מסגרת של דיון בלתי פורמלי (וכן בתגובה שבכתב שהוגשה לפני הדיון) אכן נטען בשם המבקש כי לפי חוות דעת, שמעולם לא הוגשה לבית המשפט עד לרגע זה ולא ברור כלל אם היא קיימת (ומקל וחומר שלא היה ברור שהיא קיימת בעת הדיון), עלות הבניה של הדירה מושא הבקשה לסעד זמני עומדת על 450,000 ₪ ואולי אף 250,000 ₪. מאחר וחוות-דעת כזו לא הוגשה במסגרת התגובה שהגיש המבקש כאן לקראת הדיון בבקשה לצו זמני שהתקיים ביום 6/6/11, אולם המבקש הסתמך על תוכנה הנטען בדברים שהובאו בשמו באותו חלק בלתי פורמלי של הדיון שהתנהל מחוץ לפרוטוקול, לא ראיתי מניעה מלומר באותה מסגרת לא-פורמלית שעל פני הדברים הנתון הזה בלתי מתקבל על הדעת. קל היה לומר זאת על פי טענות המבקש עצמו, שטען במסגרת תגובתו כי ערכה של כל אחת מהדירות שהמשיבות כאן טוענות שיש להן זכות עיכבון לגביהן, ובהן הדירה מושא הדיון, עומד על 2,500,000 ₪ לכל הפחות. לא נדרשת יותר מידיעה שהיא מן המפורסמות כדי לומר כי הסיכוי שיוכח שעלות הבניה של דירה חדשה שנבנתה זה עתה עומדת של בין 10 ל-18 אחוזים בלבד מערכה של הדירה, הוא סיכוי נמוך ואף קלוש. אינני מכיר שופט שאין לו דעה לכאורית על נתונים וטענות המושמעים בפניו. כאשר השופט שותק ואינו אומר דבר לא ניתן לעתור לפסלותו, אולם גם אין לדעת את הלך מחשבתו, ובעלי הדין עלולים לגלות מאוחר מדי כי לו ידעו את הלך מחשבתו של היושב בדין היה בידם להביא טיעונים וראיות טובים וקולעים מאלה שהביאו כדי להביא לקבלת טענותיהם. מותב המגלה דעתו הלכאורית בשלב מוקדם, שבו טרם הובאו ראיות בתובענה העיקרית ואפילו הליכים מקדמיים טרם התקיימו, מיטיב בכך דווקא עם מי שאותה דעה אינה נוחה לו, משום שכך יכול אותו בעל דין לדעת היכן עליו להשקיע מאמץ גדול יותר כדי לתת מענה לדרך מחשבתו של המותב היושב בדין, דרך שלעולם נכונה רק לרגע השמעתה ומבוססת רק על מה שהמותב שמע וראה עד אז. מקל וחומר שדברים המועלים במסגרת ניסיון לקדם הסדר (בין שעסקינן בהסדר שיביא לסיום כל הסכסוך ובין שעסקינן בהסכמות מצומצמות יותר) אינם יכולים, ככלל, לשמש עילה לפסלות. אם נאמר אחרת לא יוכל בית המשפט לעולם להציע דבר, ואם יציע לא יוכל להסביר ולנמק את הצעתו ולכן לא יוכל לנסות ולשכנע בכדאיות קבלתה. כך נפסק שוב ושוב בסוגיית הפסלות. קשה להאמין שהמבקש סבור באמת ובתמים שבית המשפט מתיימר לדעת את הסכום המדויק של עלות הבניה, סכום שהמשיבות עצמן רק טענו לו אך לא הביאו עדיין ראיות לנכונותו. לי ברור שהמבקש יודע היטב כי כל שנאמר בעניין זה בדיון לא נאמר אלא במישור הלכאורי ובהקשר של הבקשה לסעד זמני, שבה בית המשפט אינו יכול לקבוע ממצאי עובדה סופיים על סמך ראיות מלאות, והוא נדרש להכריע על פי ראיות חלקיות ביותר ותוך שימוש נרחב בכלים של בחינת סבירות הנתונים המובאים בפניו. כדי להכריע בבקשה לסעד זמני יש לראות האם המבקש חייב למשיבות שכר קבלנות עבור הבניה. אין חולק שנבנתה דירה. אין חולק שלא שולם דבר. המבקשות שם (המשיבות כאן) טוענות לעלות בניה מסויימת, והמבקש כאן טוען לסכומים נמוכים בהרבה שאין בידו להראות כל בסיס להם, ואשר אינן עומדות במבחן ההגיון הפשוט לאור טענות המבקש עצמו לעניין שווי הדירה. בהקשר זה, אמירת הדברים בפתח הדיון כחלק מניסיון לחסוך את הצורך בהכרעה בבקשה אינה יכולה להקים עילת פסלות. בניגוד גמור לאמור בבקשה, דעת בית המשפט לא "ננעלה" כלל בעניין עלות הבניה לגופה, עניין שהשפעתו על ההכרעה הסופית בתביעה היא מכרעת והוא נתון לשמיעת ראיות שטרם הוגשו וטרם הגיע המועד להגשתן.

המבקש מעלה עוד טענות רבות נוספות בבקשה. כך למשל הוא טוען כי בקשתו לגילוי מסמכים נדחתה. כבר נפסק שהחלטות דיוניות אינן מקימות עילת פסלות, ומי שחפץ להישג עליהן צריך לבחור בדרך הערעורית ככל שזו קיימת. בנוסף, הבקשה כלל לא נדחתה אלא רק נקבע שהיא נדחית שלא לגופה ומחמת שהמועד לגילוי מסמכים לפי התקנות אינו יכול להיות קודם להגשת כתבי הטענות, משלוח דרישה וחלוף המועדים הקבועים בתקנות לעניין זה. גם מי שסבור שהחלטה זו, שקדמה לדיון מיום 6/6/11, אינה נכונה, אינו יכול לגלות בה עילת פסלות (שלא נתבקשה עד להגשת הבקשה הנוכחית). טענה אחרת בפי המבקש היא כי באותו חלק בלתי פורמלי של הדיון הועלתה בשמו הטענה כי לפי החוזה שבין הצדדים היה על המשיבות כאן לדאוג להעמדת הלוואה למבקש (ולנתבעים האחרים) והדבר לא נעשה, ועל כך הערתי – שוב, באותו הקשר של ניסיון להביא את הצדים להסכמות – כי לפי אותו הסכם שהטענה מתבססת עליו, העמדת ההלווה הנ"ל כרוכה בחתימת המבקש (ושאר הנתבעים) על שטר משכנת, אולם עובדה היא שהם חתמו על שטר המשכנתא מבלי לקבל את ההלוואה. על רקע זה באה ההערה – ושוב, בחלק הבלתי פורמלי של הדיון ומתוך מטרה להביא את הצדדים לכלל הסכמות תוך הבנה של המגבלות ושל נקודות התורפה הלכאוריות של טענות שונות שהעלו – כי משנחתמו שטרי המשכנתא למרות שההלוואה לא הועמדה, נרא שויתרו על ההלוואה אלא אם יינתן הסבר מניח את הדעת לכך שחתמו למרות שלא ניתן להם כל אשראי כנגד החתימה, כפי שלטענתם הובטח להם חוזית. הרעיון באמירת הדברים בשלב הזה ברור, והוא מיטיב עם המבקש דווקא: אם יש בפיו תשובה שתיתן מענה ראוי לשאלה מדוע חתם על שטר המשכנתא מבלי לקבל את ההלוואה המובטחת, הרי שבזכות אמירת הדברים הוא יודע שחשוב שייתן את התשובה הזו. אם אין בפיו תשובה כזו, כדאי שישקול הגעה להסכמות מתאימות טרם מתן החלטה. מה עשה המבקש? שתק, ניהל את הדיון, וערב מתן ההחלטה נזכר לפתע לעתור לפסלות. עוד מלין המבקש על הגבלת זמן בחקירת מצהירים – עניין שכבר נפסק אין ספור פעמים כי הוא לגיטימי בעליל ובודאי שאינו מקים עילת פסלות, ועל מניעת השמעת "סיכומים" או הגשתם בכתב. בכל הכבוד, לא רק שמדובר בהחלטה דיונית מובהקת, אלא שכיום על בקשה בכתב בכלל ובקשה לסעד זמני בפרט, לכלול לא רק טיעון עובדתי אלא גם טיעון משפטי ואף הפניות לאסמכתאות משפטיות. הוא הדין בגובה לבקשה כזו. אין זכות שבדין ל"סיכומים" בבקשה לסעד זמני, לא בכתב ולא בעל פה, ומקל וחומר שאין עילת פסלות מחמת סירוב להתיר השמעתם או הגשתם (מה-גם שהסירוב הזה חל במידה שווה על שני הצדדים, וממילא קשה לראות היכן כאן משוא-פנים המצדיק פסלות). אותו דין חל על האמירה כי עד שובו של מותב זה משבתון מתוכנן יכול כל בורר ראוי לסיים את ההליכים שכן הסכסוך פשוט. הדברים נאמרו במסגרת ניסיון להציע מתווה שיאפשר לא רק מתן מענה מיטבי עבור שני הצדדים לסעד הזמני המבוקש, אלא אגב כך גם למצוא דרך מהירה להכרעה בסכסוך כולו – דרך שלטעמי מציאתה היתה ועודנה אינטרס של שני הצדדים, כל עוד פניהם בתום לב לסיום הסכסוך ולהכרעה מהירה בו. זו דעתי גם כעת, אולם גם אם בניגוד לדעה זו הסכסוך כה מורכב עד כי קשה למצוא בורר שיוכל לסיימו תוך פרק זמן של כחצי שנה – אין עילת פסלות בכך שבית המשפט סבור אחרת ואף מציע לצדדים לפעול על פי סברתו זו.

סוף דבר: אין בבקשה זו דבר היכול להצדיק פסלות לגופה, וזאת בנוסף לכך שעיתוי הגשתה נראה בעליל כנסיון בלתי ראוי לעכב הכרעה בבקשה לסעד זמני כנגד המבקש ולכן מצדיק בפני עצמו את דחייתה. מחמת כל אחד מטעמים אלה, ומקל וחומר מחמת הצטברותם, הבקשה נדחית.

אין צו נפרד להוצאות בבקשה זו, והוצאותיה תילקחנה בחשבון במסגרת פסיקת ההוצאות בתום ההליך העיקרי כולו, בהתאם לתוצאותיו ולאור למכלול הנסיבות שיש לשקול בשאלת ההוצאות בבוא עת ההכרעה בתביעה כולה.

ניתנה היום, כ"ה סיון תשע"א, 27 יוני 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: