קרן נ' אתיופיאן איירליינס

פסק דין

1.התובעת השתמשה בשירותי הנתבעת שהינה חברת תעופה בטיסות לבמקו בירת מאלי עם עצירת ביניים באדיס אבבה שבאתיופיה.

2.עם הנחיתה בבמקו התברר לתובעת כי מזוודתה אינה בנמצא.

3.התובעת פנתה לנציגי הנתבעת אשר מסרו לה פרטים שונים בדבר המועד הצפוי להגעת המזוודה.

הפרטים שנמסרו לא תאמו את המצב בפועל ובשל כך קיבלה התובעת את המזוודה רק לקראת הטיסה חזרה ארצה.

4.התובעת שהתה בארץ זרה ללא המזוודה ותוכניותיה שונו ולנוכח הפרטים שנמסרו לה עברה תלאות אשר לא הועילו לשם קבלת המזוודה בהקדם האפשרי.

5.בסעיף 2 לחוק התובלה האווירית, התש"ם – 1980 נקבע:

"על תובלה אווירית, שמקום היציאה ומקום היעוד שלה נמצאים לפי תנאי ההסכם בין צדדים בשטחן של שתי מדינות שהן צדדים לאמנת ורשה, או בשטחה של אחת מהן בלבד שהיא צד לאמנת ורשה והוסכם על מקום חניה בשטחה של מדינה אחרת, יחולו הוראות אמנת ורשה". "אמנת ורשה" מוגדרת כ"האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה בינלאומית באוויר, שנחתמה בוורשה ביום 12 באוקטובר 1929".

הנתבעת הינה מוביל אווירי כהגדרתו באמנת ורשה.

בהתאם לסעיף 22 לאמנה ומכח צו התובלה האווירית (זכויות משיכה מיוחדות), תשל"ט – 1978 מוגבלת האחריות של המוביל האווירי (חברת התעופה) לסך של 17 זכויות משיכה מיוחדות (SDR) לכל קילוגרם של כבודה ובחישוב לא מדויק ולצרכי נוחות כ-100 ₪ לק"ג.

הסכום דנן משקף את כל הנזקים שנגרמו לנוסע שאחרת חברות התעופה היו קורסות תחת העול הכספי שבפיצוי הנוסע ומחירי הטיסות היו מאמירים לשחקים.

לפיכך, הפיצוי המירבי לו זכאי הנוסע, התובע, הינו מכפלה של 100 ₪ במספר הקילוגרמים כמשקל המזוודה שאבדה או הושבה באיחור.

ברי כי יש להבחין בין אובדן לבין השבה מאוחרת תוך התחשבות בפרק הזמן של האיחור והאם המזוודה היתה אמורה להימסר לנוסע בארצו או בארץ אחרת.

בסעיף 10 לחוק נקבע: "אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו, לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו".

6.לשיטת התובעת ניתן לפסוק פיצוי שלא במסגרת האמנה ולראיה הפנתה לפסה"ד שניתן בעניין בת"ק 1457/07 (עכו) ענבר ראובן נ' הנהלת איבריה ישראל בבית המשפט לתביעות קטנות בעכו.

7.בפסק דין זה נקבע כי הזרם המרכזי של הפסיקה מגביל את הפיצוי בהתאם לקבוע באמנה.

8.דומה כי אין מחלוקת כי כאשר ישנה התנהלות "רעה מדעת" מצד מי מעובדי המוביל האווירי, אזי ניתן לפסוק פיצוי גבוה מזה הקבוע באמנה.

9.איני סבור שהמקרה שלפנינו הינו מקרה כגון דא. ככל הנראה, עסקינן במקרה אחד מיני רבים שבו המזוודה לא הגיעה ליעדה בזמן המתאים מסיבה כלשהי וללא כוונה לפגוע ולהשפיל או להרע לתובעת.

10.גם המידע השגוי שניתן לתובעת לא ניתן מתוך כוונה להטעותה או לגרום לה נזק, כך התרשמתי.

11.ספק אם ההשוואה לבג"צ 661/05 נכונה במקרה כגון דא.