קריו נ' בן מאיר ואח'

פסק דין

בפני תביעה בגין תאונת דרכים שארעה ביום 5/5/11. לטענת אשתו של התובע שנהגה ברכב (להלן: "הנהגת"), נסעה בכביש 1, הייתה צריכה לרדת בעיקול לכביש 40 לכיוון פתח תקווה, לדבריה נסעה בנתיב הימני ביותר. בצד שמאל הייתה תאונה וכל הרכבים האטו לכיוון היציאה ימינה ואז פתאום נכנס בה רכב מאחור והדף אותה לרכב הקדמי. לדבריה, הרכב הקדמי עצר, יצא החוצה, הסתכל על הפגוש שלו, ראה שלא קרה כלום נכנס לרכב ונסע, מבלי שהיא הספיקה אפילו לצאת מן הרכב ולקחת את פרטיו. היא הייתה לדבריה ממש בשוק. הבחור שפגע בה מאחור ניגש אליה ואמר לה שהוא מצטער. חברת הביטוח הסכימה לשלם לה על הפגיעה מאחור, אך לא הסכימה לשלם על הפגיעה מקדימה, כי טען שלא ראה איך זה קרה.

בחקירה הנגדית השיבה העדה, כי אמרה לנתבע כי הועפה קדימה, אך אינה זוכרת אם אמרה לו שהיה נהג שלישי, ולאחר מכן העידה כי בכל זאת אמרה לנתבע שהנהג הנוסף נסע. לדבריה, נשבר הפנס ותושבות המנוע. לדבריה, הפגיעה מקדימה לא הייתה מלפני כן. זו הייתה פגיעה רצינית, לא בקטע האסתטי.

לטענת הנתבע, נסע במהירות בין 20-25 קמ"ש, כי הוא תמיד מסתכל על שעון המחוונים של הרכב, לדבריו פגע בה במהירות פחותה כי ניסה להאט. המעצורים כבר פעלו ואז קרתה הפגיעה, עצר את הרכב ויצא ממנו. לדבריו, עשו סיבוב כדי לראות את הנזק שלו ושלה, לדבריו המקום היחידי שזיהה פגיעה היה רק מאחור, הוא אינו משלם השתתפות עצמית. לאחר מכן החליפו פרטים וקיבל שיחה של שעה וחצי ממנה ומבעלה ובה הסביר שאין לו סיבה לשקר, ובעלה אמר "מה אכפת לך להגיש שאתה אשם ממילא אתה לא משלם על זה".

לכאורה, מדובר במקרה המעורר תהיות, יחד עם זאת, מאחר ומדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% - הרי שדי בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה: "מה שנדרש מבעל דין להוכיח... ובדרך כלל יספיק .. שהגרסה.. היא קרובה לאמת מזו העולה מהעובדות שהוכחו ע"י הצד שכנגד" (כב' השופט י' אגרנט ע"פ 232/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' מלכיאל גרינוולד , פ"ד יב(2) 2017, 2063ב (1958)). "באורח ציורי נוהגים לומר שדרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ-50%... די לנושא בנטל השכנוע שגרסתו תשכנע את ביהמ"ש ב-51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת, על מנת לצאת ידי חובתו, ואין נפקא מינא שנותרים 49% של אי וודאות ... ולא למיותר יהא להזכיר כי ביהמ"ש אינו מנוע לקבוע, כי בעל דין עמד בטל השכנוע במידה הדרושה, גם אם חומר הראיות מותיר חללים ופרשיות סתומות" (י' קדמי, על הראיות (חלק רביעי, תש"ע-2009) עמ' 1764), ראה גם: תאמ (י-ם) 18301/08 ליסינג בע"מ נ' צביה פישר (פורסם בנבו)), שם צוטטו הדברים.

במקרה זה, הן הנהגת והן הנתבע עדים מהימנים בעיני, אני מאמינה לנתבע, כי לא ראה נהג שלישי ואולי אף כי הנהגת לא טענה כי פגעה בנהג שלישי, מאידך אני מאמינה לתובעת בדבר אופן קרות התאונה. כפי שהסבירה הנהגת אין לה סיבה לשקר, אביה סוכן הביטוח שלה, בעלה הוא מכונאי רכב ובוחן רכב, אני גם מאמינה לנהגת שלא הייתה מסכנת את עצמה ואת ילדיה ונוסעת עם פנס שבור ורכב לא תקין. אכן הנזק הקדמי הוא נזק גבוה יחסית, יחד עם זאת, הנתבעת לא שללה את חוות דעת השמאי לפיה מדובר בנזק שנגרם בתאונה, לא הובאה חוות דעת נגדית או כל ראיה, שאין סיכוי שנזק מסוג זה היה קורה בתאונה כגון זו.

בנסיבות העניין, ומאחר ואני מאמינה לגירסת הנהגת, כי היה רכב שלישי וכי נהדפה לעבר רכב זה, ומאחר וגירסת הנהגת נתמכת במצב הרכב שהוכנס יום למחרת למוסך, ונמצאו בו הנזקים כפי שנמצאו, אני קובעת כי על הנתבעים לפצות את התובע גם בגין הנזק הקדמי.

סך הנזק של התובע היה 14,925 כולל שכ"ט שמאי, הנתבעים שילמו לתובע סך של 8,160 לפי הנספח שצורף לכתב התביעה, עליהם להוסיף איפוא ולשלם לתובע סך של 6,765 (ולא 7846 כפי שנטען בכתב התביעה). יצויין, כי סכום זה פחות או יותר מתקבל גם מהסכומים שפרט התובע בכתב התביעה (6065 הסכום ששולם למוסך, 550 שכ"ט שמאי, 158 ירידת ערך).

הנתבעים ישלמו איפוא לתובע סך של 6,765 ₪ נושא ריבית והצמדה מיום התאונה, וכן הוצאות משפט בסך 400 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית.

לצדדים נתונה הזכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים.

ניתן היום, ב' אב תשע"ב, 21 יולי 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: