קניין שאומד הדעת הוא שהיה בו תנאי; בטלותם של תנאי המגביל את החופש לצוות ושל הסתלקות מותנית

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי מתאריך ג' באדר התשפ"א (15.2.21) שלפיו ההסתלקות של הבנות (המשיבות בתיק הנוכחי) מעיזבון אביהן [אלמוני] ז"ל לטובת אימן (המערערת) – בטלה, וממילא גם צו הירושה שניתן ביום ג' בשבט התש"ף (29.1.20) בעניין העיזבון של המנוח מבוטל.

הנימוק שנתן בית הדין האזורי לביטול ההסתלקות הוא שההסתלקות של המשיבות לטובת אימן הייתה בהנחה חד־משמעית שבצוואה שתכתוב האם (אם שתכתוב) יהיו כל ילדיה זוכים בעיזבונה בחלקים שווים. ומאחר שהאם ערכה צוואה אחרת, הרי שההסתלקות הייתה מוטעית ודינה להיבטל.

המערערת עותרת לבטל את פסק הדין ולהשאיר את הסתלקות המשיבות על כנה.

עילות הערעור המרכזיות הן שתיים: האחת במישור העובדתי, והשנייה במישור המשפטי־הלכתי:

במישור העובדתי טוענת המערערת ששגה בית הדין בשעה שקבע שההסתלקות של המשיבות הייתה לאחר שהאם הצהירה שבכוונתה לכתוב צוואה שבה יהיו כל ילדיה מוטבים במידה שווה. לטענת המערערת הדיבור על הצוואה היה לאחר ההסתלקות, בשעת ההסתלקות של הבנות לא דובר על כך, ולכן ההסתלקות הייתה מוחלטת ולא הייתה תלויה בצוואה לחלוקה שווה ולא בשום תנאי אחר.

בנוגע לעילת ערעור זו אמר בית הדין הנוכחי את דברו במספר רב של פסקים, שבהתאם לסעיף (ב) לתקנה קלה לתקנות הדיון בתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, טענות כנגד קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי יצדיקו את התערבותה של ערכאת הערעור רק כאשר מדובר בטעות הנראית לעין בקביעת העובדות, ובמה שהונח לפנינו לא מצאנו לא טעות הנראית לעין, ואף לא זו הסמויה מהעין. בית הדין האזורי שנכח בדיון בקבלת ההסתלקות ובדיון לביטולה של ההסתלקות התרשם ישירות מהצדדים והגיע למסקנה חד־משמעית שהמשיבות הסתלקו מחלקם בעיזבון לטובת אימן רק בגלל ההבטחה ש'לאחר מאה ועשרים' של האם חלקן בעיזבון יוחזר אליהן (בדרך של צוואה או בדרך של ירושה רגילה).

הוכחה מובהקת להנחה זו ניתן לקבל מעיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום כ"ה בטבת התש"ף (22.1.20), הדיון שעסק בהוצאת צו ירושה לעיזבון האב:

בפרוטוקול נכתב כדלהלן: "הוא לא השאיר צוואה. רצינו לעשות צוואה בשביל הילדים, אבל אומרים 'מחר', 'עוד מעט', ולא יצא לפועל. הוא השאיר בית, יש גם אוטו וחסכונות בבנק." משמעות הדבר שהצוואה של האב, שלא הספיקו לכותבה, נועדה לחלק את העיזבון בין הילדים בחלקים שווים. לאחר מכן באותו הדיון העבירו כל הילדים לאימם את חלקם בעיזבון, מתוך הנחה שבעתיד יהיו חלקיהם בעיזבון אימם – שווים.

ובכן, באשר לקביעה עובדתית זו לא מצאנו הצדקה להתערב, ובפרט שלפנינו לא מתנהל דיון של טענות ומענות והוכחות סביב עניין זה. (באשר להשלכה ההלכתית של קביעה עובדתית זו ראה להלן.)

במישור ההלכתי־משפטי טוענת המערערת ששגה בית הדין האזורי כשייחס משמעות הלכתית לכוונות הלב, שלא נאמרו במפורש לא בשעת ההסתלקות, לא לפניה ואף לא לאחריה, בסמוך לה. רק לאחר חודשים מספר, כשנודע למשיבות על כוונת האם לערוך צוואה מחיים, עוררו את שאלת היותה של ההסתלקות מותנית, לטענתן. והואיל וכך, לטענת המערערת, אין שום משמעות לכוונת הלב של המשיבות בשעה שהסתלקו, שאם לא כן כל מסתלק יבוא ויטען לאחר זמן שהסתלקותו הייתה מלווה בכוונות כלשהן שיבטלו את תוקפה של ההסתלקות. ובעניין זה, אין לדיין אלא מה שנאמר מפורשות לפניו.

באשר לטענה זו לא נוכל לומר שאין בטענה זו ממש. הלוא כלל נקוט בידינו ש'דברים שבלב אינם דברים' (קידושין מט, ב; רמב"ם מכירה פרק יא הלכה ט; טור ושולחן ערוך חושן משפט סימן רז סעיף ד), ואם כן, כיצד נוכל להתייחס למחשבות ליבן של המשיבות, אם לא נאמרו מפורשות בדיון בשעת ההסתלקות, וזו לא הותנתה בהן? לפי זה, היה ראוי לקיים את ההסתלקות של המשיבות, כי דברים שהיו בליבן – אינם דברים.

אבל בנסיבות התיק שלפנינו, לדעתנו נראה שאין הדברים כן:

'דברים שבלב אינם דברים' כאשר גילוי הדעת לא היה בשעת הקניין (בנדוננו ה'הסתלקות'). אבל כאשר גילוי הדעת היה בשעת הקניין, אין זה 'דברים שבלב', והרי זה כאילו התנה בו מפורשות את הקניין, אף אם הדבר לא נאמר בלשון של ההתניה. בנסיבות התיק בית הדין האזורי קבע עובדתית שבשעת הסתלקותן של המשיבות, נאמר להן מפורשות, שאם האם תערוך צוואה היא תכלול בה את כל הילדים במידה שווה, והיה ברור ממהלך הדיון, שעל דעת כן הסתלקו הן מחלקן. בכהאי גוונא אין אלו 'דברים שבלב', והרי זה כאילו התנו מפורשות את ההסתלקות בקבלת חלקן 'לאחר מאה ועשרים'. עיין ראשונים ואחרונים בסוגיה בקידושין (שם) שכל שפירש בשעת המכר ממש שמכירתו היא מחמת סיבה, וזו – לבסוף לא התקיימה, המכירה בטלה.

ואומנם עיין פני יהושע (קידושין שם) על פי הרשב"א, שגם אם גילוי הדעת היה בסמוך לשעת הקניין – אין זה מועיל להוציאו מכלל דברים שבלב, כל שלא התנה מפורשות בשעת הקניין שהקניין מותנה באותם דברים.

ועוד יש להוסיף שלדעת חלק מהפוסקים כל תנאי – גם בממונות – צריך להיות במתכונת של 'תנאי בני גד ובני ראובן', שבכללה: תנאי כפול, שאם יתקיים התנאי – יחול הקניין, ואם לא – יתבטל, ואם לא נעשה באופן זה: התנאי בטל והקניין קיים. וכך נראה שפסק להלכה השולחן ערוך בחושן משפט (סימן רז סעיף א, וסימן רמא סעיף ט וסעיף יב), וכן כתב הטור (שם סימן רז). ואומנם כתב הטור (בסימן רמא) בשם הרשב"ם ו'קצת גאונים' שאין צריך לכל אלו אלא לתנאי גיטין וקידושין, וכן כתב הטור באבן העזר (סימן לח) בשם 'יש אומרים', אבל בשם רבנו תם והרמב"ם (בפרק ו מהלכות אישות הלכה יד ופרק ג מהלכות זכייה הלכה ח) והרא"ש כתב הטור שגם בתנאי ממונות צריך את משפטי התנאים.

וכתב המגיד משנה (בהלכות אישות שם) בטעם הסוברים שבממונות אין צריך את כל משפטי התנאים – אף על גב דעיקר תנאם דבני גד ובני ראובן היה בדבר שבממון – שמעיקר הדין לא קיימא לן כרבי מאיר, דבעינן תנאי כתנאי בני גד ובני ראובן. אלא שבגיטין וקידושין, שיש בהם איסור, חששו לכך להצריך משפטי התנאים, אבל בממונות לא חששו לכך.

והראב"ד (בהלכות זכייה שם) כתב:

טעם גדול יש לדבר, דאיך יתכן דזה מוכר קרקע או נותנו ואומר "איני נותן או מוכר אלא אם כן יעשה לי כך וכך", ונוציא אותו מידו ולא עשה מה שהתנה עליו? אבל גיטין וקידושין – אומדן דעת הוא: מכיון שנתן דעתו לגרש או לקדש אינו אלא כמפליג בדברים, וקירוב הדעת וריחוק הדעת – אין תנאי מועיל בו לרחק או לקרב אלא אם כן חזקו בכפילו ובכל הענינים שנתפרשו בו, כי כולם חזוק התנאי הם.