החלטה
החלטה זו עניינה זכותה של התובעת, קליל תעשיות בע"מ, לקבלת חשבונות מהנתבעת 2, עירית קרית מוצקין, שלפי הפסיקה יש לדון בה בשלב ראשון בתביעה למתן חשבונות (Duty to Account), כגון התביעה שבפני בתיק זה.
בעוד שבכתב התביעה ציינה התובעת במפורש את טענותיה למתן חשבונות כלפי הנתבעת 1 (סעיפים 80,81 לכתב התביעה), לא העלתה התובעת בכתב התביעה את העילות למתן צו קבלת חשבונות כנגד הנתבעת 2. בשבעת הסעיפים המפרטים את עילות התביעה כנגד הנתבעת 2 אין עילה הדורשת צו קבלת חשבונות, אלא פיצוי והשבה בעילות שונות. הפעם היחידה שבה מופיעה בכתב התביעה הדרישה למתן חשבונות היא בסעיף 146, בו נאמר שהנתבעת 2 גרמה לתובעת נזקים חמורים, וכי בנסיבות התנהגות העיריה התובעת לא יודעת את מלוא היקף התנהגותה והתנהלותה הפסולה של הנתבעת 2, ולפיכך מתבקש בית המשפט ליתן צו המחייב את הנתבעת 2 ליתן לתובעת חשבונות מלאים ומפורטים ומידע מלא ומפורט בקשר עם כל הפעילויות הפסולות שעשו והרווחים שהפיקו מהם. הא ותו לא. מכאן, שיש בסיס להתנגדות ב"כ הנתבעת 2 לכל הרחבת חזית, שבה התיימרה התובעת בעת הטיעון בפני לטעון לעילות אחרות המצדיקות את צו מתן החשבונות. בעת הדיון קבעתי שאדון בכך בהחלטה שאתן בתום שלב זה של ההליך, ועתה אני מחליט, שאין לתובעת רשות לטעון כל טענה המרחיבה את החזית הנטענת בכתב התביעה.
על פי הדין, ינתן צו לחשבונות רק במקרה שבו היו היחסים המשפטיים שבין הצדדים יחסי אימון מיוחדים, המבססים זכות ל-Duty to Account. אין מדובר בגילוי מסמכים רגיל במסגרת תביעה, אלא בזכות מעין קנינית המבוססת על יחסי אימון שבין הצדדים (ראו: ע"א 5444/95 עמותת בני מוטרנות הגליל נ' הארכיבישוף סלום פ"ד נא (1) 811; ע"א 127/95 מועצת הפירות נ' מהדרין פ"ד נא (4) 337; מנחם רניאל, "החובה ליתן דין וחשבון" http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/19-2.htm ).
היחסים הנטענים בין התובעת לנתבעת 2 אינם יחסי אימון מיוחדים המבססים את הזכות לקבלת חשבונות. התובעת לא הוכיחה כלל את ההתנהגות החמורה של הנתבעת 2, כנטען בסעיפים 134-140 לכתב התביעה, למרות שהדיון נקבע לשם הוכחת הזכות למתן חשבונות, זמן רב מראש. כל שהוכיחה הוא שהיה הסכם בינה לבין העיריה וכי התובעת עמדה בהסכם. על כך העידו העדים מטעם התובעת. די בכך כדי לדחות את טענת התובעת שהיא זכאית לקבלת חשבונות, אבל גם אילו היתה מוכיחה התובעת שהנתבעת 2 נהגה בחוסר תום לב (סעיף 135), נהגה ברשלנות (סעיף 361), נהגה באופן בלתי סביר באופן חריג וקיצוני (סעיף 137), הפרה חובה חקוקה (סעיף 139) או גרמה להפרת חוזה (סעיף 140) אין עילות אלה מבססות זכות למתן חשבונות.
בסעיף 138 לכתב התביעה נטען שהנתבעת 2 נהגה באופן הנוגד את חוק השליחות, "לאור העובדה שהוראות הסכם המכר היו ידועים לה ו/או היו צריכים להיות ידועים לה". נניח לעובדה, שהתובעת לא הוכיחה שהנתבעת ידעה או היה עליה לדעת את הוראות הסכם המכר. אם הנתבעת 2 היתה שלוחה של התובעת והיתה מפרה את חובותיה כשלוחה של התובעת, אפשר שהיתה יכולה להיות מוכחת עילה לקבלת חשבונות. לא הוכח שהנתבעת 2 היתה שלוחה של התובעת. בענין זה טענה התובעת, באופן תמוה למדי, שההסכם ת/1 מראה שהנתבעת 2 היא שלוחה של התובעת. אני דוחה טענה זו. אין בהסכם כל מינוי של הנתבעת 2 כשלוחה של התובעת. לכל היותר, ניתן לראות בהסכם מינוי של התובעת כשליחה (לא שלוחה), או קבלנית ביצוע של הנתבעת 2. כללו של דבר, לא הוכח שלפי הטענות בכתב התביעה, זכאית התובעת לצו קבלת חשבונות.
התובעת טענה כאמור טענות נוספות, שהן הרחבת חזית ודינן להידחות מטעם זה בלבד. למעלה מן המידה, יש לדחות את הטענות גם לגופן. אפרט קביעה זו.
התובעת טענה שהיא זכאית להשבה (טענה שלא הוכחה, שהרי כל מה שהוכח הוא שהתובעת עמדה בהסכם, ולא שהנתבעת 2 לא עמדה בו), וכי פ"ד מועצת הפירות קובע שבמקרה של השבה יש זכות לקבלת חשבונות. לא כך נקבע באותו פסק דין. באותו פסק דין נקבע שיש זכות לקבלת חשבונות עקב היחסים המיוחדים שבין מועצת הפירות למהדרין, כאשר מועצת הפירות מנהלת עבור מהדרין את הנהלת החשבונות שלה, גובה עבורה כספים, מנכה מהם הוצאות ועליה להשיב את היתרה למהדרין. לא ההשבה היא המקימה את הזכות לחשבונות, אלא היחסים המיוחדים. ההשבה היא התוצאה של מתן החשבונות, ולא העילה לצו.
עוד טענה התובעת, שעל הנתבעת 2 כרשות ציבורית לנהוג בנאמנות ובתום לב, וחובה זו מבססת זכות לקבלת חשבונות. ראשית יש לומר, שגם רשות ציבורית וגם גוף במשפט הפרטי חייבים לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב, לפי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי). אם החובה הזו מבססת זכות לקבל חשבונות, הרי אין משמעות לתנאי של יחסים מיוחדים. בין כל הגופים במשפט יש יחסי חובה לנהוג בתום לב, ואם היתה נכונה טענת התובעת, היתה זכות לקבלת חשבונות כלפי כל גוף הפועל במשפט. זה אינו הדין.
אף אם נצמצם את טענת התובע לרשויות ציבוריות, לא בכדי לא הצביעה התובעת על שום פסק דין שקבע שכל רשות ציבורית חייבת לתת חשבונות. זה אינו המצב, וכך נקבע גם בפ"ד מועצת הפירות. כדי לחייב רשות ציבורית במתן חשבונות יש להוכיח על פי הדין הנוהג בישראל יחסים מיוחדים, ואין די בעקרונות כלליים של נאמנות, שקיפות וכדומה.
מכאן גם לטענה שהזכות לקבלת חשבונות מבוססת על חוק חופש המידע. חוק חופש המידע חל על כל רשות כלפי כל אזרח. הדין בישראל אינו קובע שכל רשות ציבורית חייבת כלפי כל אזרח במתן חשבונות. דומה שהתחלפו לתובעת המושגים, בין צו קבלת חשבונות Duty to Account לבין גילוי מסמכים או מסירת מידע. זה לא אותו דבר. יתר על כן, חוק חופש המידע קובע כיצד יש לקבל מידע על פיו, ומי ידון בכך שהרשות אינה מוסרת מידע שעליה למסור לפי החוק. לפי סעיף 17 לחוק חופש המידע, תרופתה של התובעת היא עתירה לבית המשפט המינהלי ולא דרישה למתן חשבונות בתביעה אזרחית.
התובעת הוסיפה טענה תמוהה אחרת, לפיה זכותה לקבלת חשבונות נובעת מכך שהנתבעת 2 האצילה לה את הסמכות לבצע את קו הביוב. אין זו האצלת סמכות, אלא מסירת ביצוע לאדם אחר, אבל אפילו אילו היתה זו האצלת סמכות, אין לנאצל זכות לקבלת חשבונות מהמאציל, אלא, אם בכלל, להיפך, למאציל יש זכות לקבלת חשבונות מהנאצל. דהיינו לכל היותר היתה יכולה לנתבעת 2 להיות זכות לקבלת חשבונות מהתובעת, ולא להיפך.
עסקתי ככל יכולתי בטענות, החורגות מהחזית, שטענה התובעת. יש לומר, שטענות התובעת החורגות כאמור, שהועלו בעל פה, לא היו סדורות, וגם נסיון לבררן בעת הדיון לא צלח באופן מלא.
על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובעת לקבלת חשבונות מהנתבעת 2. התובעת תשלם לנתבעת 2 הוצאות משפט בסך 17,700 ₪.
על פי החלטה קודמת, על הנתבעת 1 להמציא חשבונות עד 7.5.14. ככל שהתובעת תבקש לתקן את כתב תביעתה, תבקש כך עד יום 21.5.14. אני קובע תזכורת פנימית ליום 22.5.14 להחלטה בדבר המשך ההליכים בתיק זה.
ניתנה היום, ח' ניסן תשע"ד, 08 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.