קיצור תקופת עיכוב ההליכים לנוכח סכסוך קודם שנדון והסתיים תוך שנה

1. בפניי בקשת רשות ערעור על שתי החלטות בית משפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופטת שירי היימן) מיום 17/12/17 ומיום 11/1/18 בתיק י"ס 18360-12-17, במסגרתן קבע, בהתאמה, כדלקמן:

• דחה את בקשת המבקש לקיצור תקופת עיכוב הליכים שהוגשה בד בבד עם הגשת בקשת המבקש ליישוב סכסוך, לפי חוק להסדר התדיינות במשפחה (הוראת שעה), תשע"ה -2014 (להלן: "החוק") ולפי סעיפים 16(א)(3) ו-16(א)(5) לתקנות להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), תשע"ו-2016 (להלן: "התקנות").

בית משפט קמא נימק החלטתו בכך שתקנה 16(א)(3) אינה רלוונטית שכן התביעה הקודמת הוגשה בתחילת שנת 2016 והיתה תביעה "רגילה" אשר לא התנהל בעניינה הליך ליישוב סכסוך, ותקנה 16(א)(5) אינה רלוונטית שכן היא מתייחסת למצב בו המשיב לבקשה מתגורר בחו"ל, ובענייננו המבקש הוא זה אשר מתגורר בחו"ל.

• דחה את בקשת המבקש לעיון חוזר בהחלטה המפורטת בסעיף קטן (א), בנימוק כי את לשון התקנות יש לקרוא בהתאם לרוח החוק ופרשנותו.

לטעמו של בית משפט קמא, את רוח החוק ניתן ללמוד מסעיף 3(י) לו, הקובע כדלקמן:

"על אף האמור בסעיף קטן (א), צד לבקשה ליישוב סכסוך רשאי להגיש תובענה בעניין של סכסוך משפטי בלא שהגיש תחילה בקשה ליישוב סכסוך, אם בשנה שקדמה להגשת התובענה הוגשה כבר בקשה ליישוב סכסוך בין אותם צדדים, ובלבד שחלפו התקופות כאמור בסעיף קטן (ה)."

            בהתאם לכך קבע בית משפט קמא, תוך דחיית הבקשה לעיון חוזר, כי:

"...התביעה הקודמת שהתנהלה בין הצדדים נפתחה בחודש01/16, טרם כניסת החוק לתוקף, פסק דין ניתן ביום 19.07.17. בין הצדדים לא התקיים הליך של יישוב סכסוך ועד היום לא נעשה כל ניסיון ליישב את הסכסוך ביניהם בדרכי שלום. במצב זה ולאור דברי ההסבר לחוק לא מתקיים הרציונל אשר עמד לנגד עיני המחוקק עת קבע כי במקרה בו התנהלה בשנה האחרונה תביעה קודמת בין הצדדים, אין מקום לחייבם לפנות בשנית להליך של יישוב סכסוך.

...מאחר ובין הצדדים לא התקיים מעולם הליך של יישוב סכסוך, המבקש מנוע מהגשת תביעה בטרם ימוצה הליך יישוב הסכסוך" (ציטוט מסעיפים 18-19 מההחלטה בבקשה לעיון חוזר).

רקע

2. הצדדים הינם בני זוג לשעבר, שמעולם לא נישאו ולא הביאו ילדים משותפים. הצדדים נפרדו בשנת 2013 ולאחר הפרידה עבר המבקש להתגורר בארה"ב.
3. ביום 5.12.2010 חתמו הצדדים על הסכם חיים משותפים (להלן: "ההסכם הראשון") ובמסגרתו הוסכם כי דירת המבקש, שהצדדים התגוררו בה ושהייתה שייכת לו בלבד ערב חתימת ההסכם, תהא משותפת לצדדים על תכולתה, ובעת פרוד יפורק השיתוף בדירה.