קזמיר נ' לנגרמן (נגריית הכל למשרד)

פסק דין

בפני תביעה כספית, בסך 33,867 ש"ח (לא כולל שכ"ט והוצאות), שהגישה התובעת, הגב' צביה קזמיר, נגד הנתבע, מר זאב לנגרמן.

אין חולק, כי הנתבעת שכר נכס השייך לתובעת, והפעיל בו נגריה. אין חולק, כי התובעת הגישה נגדו תביעה לסילוק יד (תיק 12416-09-10), שהסתיים בהסדר פשרה, לפיו פינה הנתבע את המושכר, והתחייב שלא להותיר בקשר אליו כל חוב, בעוד התובעת מסכימה כי הנתבע יקבע שלט על דלת המושכר, המפנה לכתובתו החדשה. עוד אין חולק, כי על פי הסכם השכירות, מדובר בנכס בשטח של 120 מ"ר, וכי דמי השכירות המוסכמים היו 17.65 ₪ למ"ר, בתוספת 5% לתקופת השכירות הנוספת.

על פי כתב התביעה, הנתבע אמנם פינה את המושכר, אולם הותיר חוב לדמי שכירות, עבור 6 חודשים, בסך של 28,954 ₪, חוב עבור חשמל בסך 1,913 ₪, וכן פסולת, שהתובעת נאלצה לפנות בעלות של 3,000 ₪. מכאן התביעה.

על פי כתב ההגנה, סכום התביעה מופרך, שכן מדובר ב-5 חודשי שכירות בלבד, ובדמי שכירות בסך 2,223 ₪ לחודש בלבד, כעולה מהנתונים שבהסכם השכירות, ועל כן חוב השכירות הוא 11,120 ₪. בחשבון החשמל מכיר הנתבע, עקרונית, אולם טוען כי לא הועברה לו דרישה לתשלומו. יתר על כן, לטענתו, פינה את כל המיטלטלין והפסולת שיכול היה לפנות מהמושכר, אלא שהתובעת חסמה את אפשרות הגישה למקום, ועל כן לא יכול היה לפנות את הכל. עוד טען, כי היא הורידה שלט שהציב במקום, ושהפנה לקוחות פוטנציאליים לכתובתו החדשה, ובכך הפרה היא את הסדר הפשרה. סך הנזקים להם הוא טוען, לשיטתו, עולה על החוב בו הוא מכיר, ועל כן הוא מתגונן גם בטענת קיזוז.

אוסיף, כי בתצהיר העדות הראשית שהגישה התובעת הבהירה את גרסתה ותחשיביה, כי מעבר למושכר על פי ההסכם, היה נכס נוסף בשטח של 40 מ"ר, שהעמידה לרשות הנתבע, בתחילה בלא תשלום, אולם עקב ההפרה היא דורשת גם עליו תשלום, וכי את דמי השכירות שבכתב התביעה חישבה על פי דמי שכירות ראויים, כפי דמי השכירות שהיו נוהגים אותה עת.

בדיון שהתקיים בפני הסכימו הצדדים להכרעה על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, בלא נימוקים, ובהסתמך על כתבי הטענות, על חקירות קצרות, ועל סיכומים בעל פה. כך הסכימו הצדדים, וטוב שכך הסכימו, שכן "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א', ט"ו).

"פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק דין על פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שביהמ"ש יתן פסק דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים." (ר' ת.א. (ב"ש) 187/93 – פרץ אשר נ. קופ"ח של ההסתדרות, תק-מח 95(3), 240).

מהסכמת הצדדים, כאמור, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו טומנת בחובה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר", אלא לקבל מענה הולם למכלול הסיכונים והסיכויים העומדים בפניו.

לאחר ששקלתי את הסיכויים והסיכונים של שני הצדדים (ראה רע"א 5192/01 די וורולי נ' הלין (תק-על 2002(1), 408)), ועיינתי בכתבי הטענות ובטענות הצדדים ובמסמכים שלפני, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק, כסילוק סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים בעניין זה, לחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 14,400 ש"ח.

סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, אחרת יתווסף עליו סך נוסף של 1,800 ₪ עבור הוצאות המשפט, והסכום כולו יישא הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, י"ב ניסן תשע"ב, 04 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: