קומאר נ' בלינסקי ואח'

החלטה

בפניי בקשה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשים, על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

תביעה זו הינה תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף, על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן "חוק נפגעי תאונות דרכים").

המשיב הינו אזרח מדינת נפאל ועבד בזמנים הרלוונטיים לתביעה בישראל. לטענתו נפגע מרכבו של המבקש מס' 1 ביום 11.12.10 (להלן "האירוע")

המבקשים הגישו בקשה זו ביום 20.5.13, כאשר באותו יום העביר בית המשפט את הבקשה לתגובת המשיב בתוך 30 ימים. תגובה מטעם המשיב לא הוגשה.

על אף שבאופן עקרוני די היה באי-מסירת תגובה על מנת לקבל את הבקשה, אין לדעתי מקום לקבל את הבקשה.

שאלת חיוב תובע בהפקדת ערובה להוצאות הנתבעים דורשת איזון בין זכות הגישה לערכאות (זכות שהוכרה כזכות חוקתית) מחד לבין הרצון למנוע תביעות סרק מנגד (רע"א 4037/12 ‏רחל סופר-סייג נ' ארז איתן מנהל מיוחד (פורסם בנבו, 18.10.12), ס' 5-6). על כן, הלכה היא כי לא תותנה זכותו של תובע לברר תביעתו על ידי הטלת חובה להפקדת ערובה, אלא במצב בו הוכח כי סיכויי התביעה קלושים או שמדובר בתביעת סרק, כאשר לבית המשפט הותר שיקול דעת רחב בעניין (רע"א 1481/13 עמוס גבעון נ' מרדכי לוי (פורסם בנבו, 3.4.13)).

כטענת המבקשים, כאשר התובע הינו תושב חוץ קיימת נטייה לחייבו בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע ואולם "היותו של התובע תושב חוץ אינה מצדיקה, כשלעצמה, הפקדת ערובה. על בית המשפט לבחון שיקולים רלוונטיים נוספים מלבד מקום מגוריו של התובע, למשל את סיכויי התובענה. שיקול מרכזי נוסף הינו מצבו הכלכלי של התובע..." (רע"א 6590/10 ‏עזבון המנוח פואד אשתייה ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון‏ (נבו, 28.5.12), בס' 15).

אמנם העובדה שהמשיב הינו תושב חוץ אשר לא הצביע על נכסים בישראל מגבירה את הנטייה לחייבו בהפקדת ערובה אל מול אזרח ישראלי (ראו רע"א 6590/10 הנ"ל), אולם זהו אינו השיקול היחיד. כאמור מדובר בחסימה של זכות חוקתית ולכן על בית המשפט לנקוט משנה זהירות ולהשתמש בחיוב בהפקדת ערובה אך ורק על מנת להגשים מטרת כלי זה, קרי מניעת הגשת תביעות סרק.

בענייננו, המשיב הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ותצהירי עדים לתמיכה בטענותיו, כאשר מנגד לא הוגשו תצהירים מטעם המבקשים. מאחר ומדובר בתביעה על פי חוק נפגעי תאונות דרכים, ככל שיוכחו טענות המשיב, הרי שאחריות המשיבים הינה אחריות אבסולוטית.

מאחר שעד להגשת תצהירי המבקשים, בית המשפט לא יכול להסתמך על גרסה עובדתית חלופית לגרסת המשיב, לא ניתן לומר כי מדובר בתביעת סרק.

בנוסף, לאור העובדה שתיק זה תלוי אך ורק בשאלה עובדתית – כיצד נפגע המשיב? – אין מקום להכריע בנוגע לסיכויי התביעה לפני ניהול ההוכחות בתיק.

ברור כי החלטה זו מטילה נטל על המבקשת מס' 2, שכן היא מחייבת אותה להמשיך להוציא הוצאות לשם ניהול ההליך, כאשר קיים חשש סביר כי הוצאות אלו לא יושבו על ידי התובע. על כך טוענת המבקשת כי "לא יהיה זה צודק וראוי להוביל את המבקשים להוצאת הוצאות כה כבדה, על חשבון הקופה הציבורית המדולדלת ממילא, ובמחיר פגיעה במשלמי המסים...".

אכן המבקשת מס' 2 הינה חברת ביטוח שקופתה הינה קופתם של כלל מבוטחיה (ולא כלל משלמי המסים כטענתה). אולם טענה זו אינה חזות הכל. יש לזכור כי מדובר בקופתה של חברה מסחרית גדולה. מאחר ששוק הביטוח הינו שוק תחרותי, לא כל הפסד כלכלי מגולגל לצרכנים (המבוטחים) באופן ישיר.

לכן, יש להתחשב במרכיב הסוציאלי של סיוע למימוש זכויות היסוד החוקתיות של תובע חסר אמצעים, לא פחות מן ההתחשבות בטענות בדבר הפגיעה אשר עלולה להיגרם למבוטחים. הרי בדיוק מאותם שיקולים סוציאליים נחקק חוק נפגעי תאונות דרכים מלכתחילה.

אשר על כן, אין מקום להיעתר לבקשה לחיוב המשיב בערובה.

משעה שלא הוגשה תגובה לבקשה ולנוכח התוצאה, אינני עושה צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ג תמוז תשע"ג, 01 יולי 2013, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: