קובן נ' עמל ואח'

פסק דין

זוהי תביעה לתשלום פיצויים על נזקים שנגרמו ברכבה של התובעת, באירוע של תאונת דרכים, בה מעורב רכב משאית, נהוגה בידי נהג שכיר מטעם הנתבעת 1 המבוטחת על ידי הנתבעת 2.

על פי כתבי הטענות ועדויות הנהגים המעורבים, התאונה התרחשה, ברח' ז'בוטינסקי ששני כלי הרכב נוסעים ממערב למזרח סמוך לצומת עם רח' הרב שך.

התובעת נהגה את רכבה כשביחד איתה ברכב ישבו בנה עת/2, ואחיה עת/3 היא נהגה את רכבה ברח' הרב שך בבני ברק ,מדרום לצפון, ופנתה ימינה לרחוב ז'בוטינסקי, נהג המשאית נהג את רכבו ברח' ז'בוטינסקי ממערב למזרח, כשהוא נוסע מבני ברק לכוון רמלה, זאת אומרת התובעת באה מימינו של נהג המשאית, ופנתה ימינה לכוון הנסיעה שלו.

במרחק מה, שהוערך על ידי עדי התביעה, כמרחק קצר, כאשר עת/2 למשל אומד אותו ב"מספר מטרים, 20-30 שניות", כמו כן ובתשובה לשאלת ביהמ"ש, ענה עת/2 כי התאונה הייתה כמה מטרים אחרי הפנייה ימינה, וחזר על הערכה בזמן של 20 – 30 שניות, והוסיף ואמר "זה היה אחרי נסיעה קצרה" מצאתי לנכון להדגיש את שאלת המרחק של מקום אירוע התאונה מסיום הפנייה ימינה של עדת התביעה שכן, לטעמי יש קשר בין שני הדברים כפי שיפורט להלן:

מכל מקום התובעת טוענת בכתב התביעה, כי המשאית לפתע פתאום ובחוסר זהירות, סטתה לעבר נתיב נסיעתו של הרכב הנפגע, ופגעה בו בצד השמאלי.

התובעת אף הגישה הודעה לחברת הביטוח שלה, ובה פרטה את נסיבות התאונה. ההודעה כוללת תרשים וציור של שני הרכבים בשעת התאונה.

לעומת טענתה של התובעת, כי המשאית סטתה לכוון הנסיעה שלה, ופגעה בדופן שמאל של הרכב שלה מעיד עד ההגנה מר חסן מוגרבי, כי הוא נהג את המשאית ברח' ז'בוטינסקי ממערב למזרח, כשהוא נוהג את המשאית בנתיב השני מימין, שכן הנתיב הראשון מימין משמש לתחבורה ציבורית.

עליי לציין כבר עתה, כי התובעת צילמה את קטע הרחוב בו התרחשה התאונה, כאשר במוקד התאונה שלט שנמצא מעל הנתיב הימני, המציין כי הנתיב מיועד לתחבורת אוטובוסים בלבד, ועליו כתוב "א – ה משעה 15.00 עד 19.00" משמעות השלט היא, שהנתיב הזה משמש כנתיב תחבורה ציבורית רק בין השעות שצויינו בו, וכי במשך שעות היום האחרות, הנתיב הוא נתיב נסיעה רגיל לכל דבר.

הבנתי מדברי ב"כ התובעת כי התמונות הוגשו אך לצורך הדגשת עובדה זו, וכי בזמן התאונה מותר היה לתובעת לנהוג את רכבה בנתיב הימני ביותר, שבשעות מסוימות של היום הוא נת"צ.

עליי לומר כבר כאן ועתה ,שאין לכך כל רלוונטיות, שכן בין אם מותר היה לתובעת לנהוג את הרכב בנתיב בו נהגה, אם לאו, זו יכולה להיות שאלה של עבירה על תקנות התעבורה, אך לא מרכיב באחריות בנזיקין לאירוע התאונה, שכן הקביעה מי אחראי לתאונה, תיפול על פי התשובה לשאלו מי סטה לעבר נתיבו של מי. כך שהשאלה במוקד הדיון תהיה שאלה זו בלבד.

לאחר ששמעתי את שני הנהגים, עיינתי בתמונות, ובהודעות, ובסיכומי הצדדים, החלטתי כי מי שסטה אל הנתיב שבצד הנתיב בו נסע הייתה זו דווקא התובעת, אשר סטתה לנתיב שמשמאלה שעה שהמשאית התקרבה מאחור, והתובעת חסמה חלקית את נתיב הנסיעה של המשאית, וגרמה לכך שהמשאית תפגע בדופן שמאל שלה

.

כפי שאמרתי בהתחלה, התאונה הייהת מספר מטרים לאחר הפנייה ימינה מרח' הרב שך לרח' ז'בוטינסקי.

זאת אומרת התובעת פונה ימינה, וקיימת סבירות הנתמכת גם על ידי ראיות נוספות כי תוך כדי פנייה ימינה, עבר הצד השמאלי של רכב התובעת את הקו המפריד, בין שני הנתיבים, חדר לנתיב נסיעת המשאית, וגרם לתאונה, ובין היתר, תחת השפעת הכוח הצנטראפוגלי.

כאמור, התובעת ציירה בטופס ההודעה את מצב הרכבים, כאשר משאית סוטה לנתיב הימני בו נסעה התובעת, "סוגרת" על רכב התובעת, חודרת לנתיב הימני, כאשר הפינה השמאלית קדמית של הרכב הפרטי, נוגעת במרכז דופן ימין במשאית.

כשנשאלה התובעת, מי שרטט את התרשים הזה, היא ענתה שלא, וטענה שמי שעשה את זה הוא בנה עת/2, על פי תיאור שלה.

ראשית, לא הבנתי מדוע היא צריכה לתאר לבן שלה את צורת התרחשות התאונה, כאשר בנה היה בתוך הרכב, ואף בא להעיד על התאונה לטובתה.

שנית, כשנשאל בנה אם הוא שרטט את התרשים בהודעה ת/1, הוא הכחיש זאת, וטען שהציור הוא לא שלו.

לא הוברר לי מי עשה את הציור, אך ברור שהציור הוא מגמתי, ועל פי חומר הראיות הוא גם לא נכון, שכן הנזק ברכב התובעת הוא בדופן שמאל, שמתחיל בכנף האחורית השמאלית של הרכב, ומסתיים בחלק הקדמית של הדלת הקדמית שמאלית אך ללא פגיעה בפינה הקדמית שמאלית של הרכב, והדבר סותר את התרשים.