קהמוז(אסיר) נ' משטרת ישראל/שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר ואח'

עתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים אשר התכנסה לפי סעיף 25 לחוק שחרור על תנאי ממאסר התשס"א – 2001 בראשות השופטת שאדן נשאף אבו אחמד והחברים: נעמי גנזר – עו"ס, בני שאלתיאל – פסיכולוג, ר/כ סולי סרוסי בתיק– 1182172ט.

פסק דין

כב' השופט בנימין ארבל:

ההליך:

1.         העותר מרצה עונש מאסר בן 4 שנים ו- 9 חודשים, שמקורו בעבירות הנוגעות לסחר, ייבוא ויצוא סמים מסוכנים והחזקתם שלא לצריכה עצמית.

            בהתקרב תום תקופת שני השלישים לריצוי עונשו, התייצב העותר בפני ועדת השחרורים, למען זו תורה על שחרורו המוקדם על תנאי. מבוקשו זה של העותר לא ניתן לו, תוך שהוועדה קובעת כי לא נתמלאו גביו התנאים הקבועים בסעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר התשס"א – 2001 [להלן: "החוק"].

            ועדת השחרורים בחנה את הנתונים הנוגעים לעותר, בהצביעה על כך שזהו מאסרו השני בגין עבירות סמים, גיליון הרשעותיו הקודמות עשיר ומלמד כי הוא הורשע בעבר גם בעבירות הנוגעות לסמים מסוכנים, וכי על פי דו"חות מידע מודיעיני חסויים,  אשר הובאו בפני הועדה, עולה המסוכנות הממשית הנשקפת ממנו.

            הועדה אף ציינה כי העותר זכה בעבר לשחרור מוקדם, אך לא סר מדרך הפשיעה, חרף התחייבותו בפני ועדת השחרורים.

            הועדה לא התעלמה מהתוכנית הטיפולית אשר הוכנה לעותר, אך לא מצאה בה גורם מפקח, שיהא בכוחו לאיין את מסוכנותו של העותר.

העתירה:

2.         בעתירתו, טוען העותר כי החלטת הועדה שגויה באשר הועדה לא הסתמכה על הוראת סעיף 10[א] לחוק. הועדה בחרה, לשיטתו, להענישו פעם נוספת, ובכך חרגה מסמכויותיה. דו"חות המידע המודיעיניים שהוצגו בפני הועדה, הינם דו"חות ישנים שאין ליחס להם כל משקל. תוכנית הפיקוח אשר הוכנה ביחס לעותר, היא ראויה ובהעדר אפשרות להכין תוכנית רש"א, הרי המדובר בתוכנית הולמת. הועדה לא נתנה משקל לעובדה כי התנהגותו בכלא היתה תקינה.

בטיעוניו בעל-פה, הדגיש הסניגור כי העותר מרצה עונש בגין סמים שנתפסו בביתו והיו שייכים לאביו. לשיטתו, אף אין לפקוד עליו לצורך החוק דידן, את הרשעותיו הקודמות. העובדה כי לעותר לא הוכנה תוכנית שיקום, וכי הוא לא עבר תהליכי שיקום בין כתלי הכלא, נוגעת לתנאים שבבית הסוהר, עליהם אין כל שליטה, וכי העותר ביקש לעבור את התהליך, אך לא זכה לו.

דיון:

3.         עברנו על כל החומר שהונח על שולחננו, ולא מצאנו בו כל עילה, אשר תניע את בית המשפט, כבית משפט לעניינים מנהליים, להתערב בשיקול דעתה של ועדת השחרורים. ועדת השחרורים צעדה, עקב בצד אגודל, עם הוראות החוק והכללים המנחים אותה, כפי שהותוו בסעיפים 3 ו- 9 לו. נציין, כי לסעיף 10[א] אין כל קשר לעניינו של העותר, בניגוד לטענת הסניגור.

            לעברו של העותר חשיבות רבה לענייננו. שכן, ניתן ללמוד ממנו כי העותר עסק בעבר בעבירות הנוגעות לסמים מסוכנים, וכי הוא המשיך בדרך זו גם שעה שעבר את העבירות שהביאו למאסרו הנוכחי. יתר על כן, העותר הורשע רק בשנת 2004 בעבירות דומות, ועונשו נגזר למאסר בפועל למשך שלוש וחצי שנים. במלאת שני שלישים לאותו מאסר, התייצב העותר בפני ועדת השחרורים והתחייב כי הוא לא יחזור על מעשיו. העובדה כי התחייבותו זו נותרה כאות ריקה, מלמדת על כך כי הוא לא הפנים את הרע שבמעשיו, וכי אין ליתן בו אמון שלא ישוב לבצע מעשי עבירה מעין אלה, לאחר שיזכה לשחרור.

4.         אף דו"חות המידע המודיעיניים, אשר הגיעו ממקורות בעלי רמת סיווג גבוהה, מלמדים על המסוכנות הגבוהה הטמונה בעותר. נציין, כי מקורות אלה הגיעו בהצלבה הן מגורמי משטרת ישראל והן מגורמי שב"ס. על כן, אין להקל בהם ראש.

5.         על כן, בדין קבעה ועדת השחרורים, כי העותר לא עמד בנטל המוטל עליו על פי סעיף 3 לחוק. משכך, אנו דוחים את העתירה.

ניתן היום, ז' שבט תשע"א, 12 ינואר 2011, בהעדר הצדדים.

א' אברהם, שופט, ס. נשיא

[אב"ד]