קדמי נ' עיריית תל אביב-יפו

פסק דין

במסגרת התביעה בפני, נתבעים מאת הנתבעת – עיריית תל אביב , נזקים אשר אירעו לרכבו של התובע , כפועל יוצא מהתנגשות חמור ברכבו .

לטענת התובע, ביום 23/4/09 עת נסע ברכבו ברחוב פנחס לבון בתל אביב וחלף על פני חורשה, רץ חמור דרך פירצה בגדר והתנגש ברכבו בעוצמה. לטענתו , הנתבעת שהיא הרשות המקומית בתחומה אירעה התאונה , אחראית לתאונה הואיל ולא דאגה לגידור מתאים של החורשה וזאת, על אף שידעה על קיומם של פולשים במקום המגדלים בעלי חיים וכן, על העובדה שהחורשה גובלת בגן הזיאולוגי ו"צער בעלי חיים" .משכך, תובע התובע את הנזקים אשר אירעו לרכבו, וכן, הוצאות כלליות, הכל בסך כולל העומד על 15,540 ₪.

הנתבעת הכחישה רשלנות כלשהי מצידה בכלל וכגורם בעל קשר סיבתי לאירוע אשר ארע לתובע ונזקים אשר אירעו לו , בפרט.

הנתבעת הוסיפה וטענה כי הגדר הממוקמת במקום הינה תקינה ומתאימה לסיכונים כפי שנצפו על ידי הנתבעת.

בהקשר זה טענת הנתבעת הינה כי מדובר בחורשה, שהיא אתר פתוח לציבור ואשר הנתבעת מעוניינת כי אנשים יטיילו בה ויגיעו אליה. משכך ,הגדר המוצבת במקום הינה בגובה 1/2 מטר שהוא גידור סטנדרטי המאפשר גישה. בענין זה , הוסיפה הנתבעת וציינה כי במקום המרוחק מאיזור התאונה , עליו הצביע התובע, קיימת גדר גבוהה יותר וזאת, הואיל ובמקום זה קיימים הפרשי גובה בין החורשה לבין הרחוב וזאת, על מנת להגן על ההולכים והשבים מפני נפילה.

הדיון :

בפני בית המשפט העידו התובע ונציג העיריה. כן, הוצגו בפני בית המשפט תמונות שונות של מקום האירוע ובכלל זה – תמונות של הפולשים בסמוך לחורשה והגן הזיאולוגי ו"צער בעלי חיים" הממוקמים אף הם בצמוד לחורשה. עוד הציג התובע תמונות של הנזק אשר אירע לרכבו וחוות דעת בדבר נזקים אלו.

לאחר שבחנתי את העדויות , כתבי בי- דין והמוצגים השונים, החלטתי כי דין התביעה להדחות ולהלן יפורטו טעמי.

הגם נכון שעסקינן בתביעות קטנות, בהן בית המשפט מגמיש את הדרישות הקבועות בחוק, הרי שעדיין נושא התובע בנטל השכנוע להוכיח טענותיו בבחינת 'המוציא מחברו עליו הראיה'. כך תובע המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש, (ראה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד טז 1000, 1005 – 1004 וכן ע"א 641/66 שפיר נ' קליבנסקי פ"ד כ"א (2) 358, 364(.

מן הכלל אל הפרט – במקרה שבפני , העובדה הראשונה (ואף הראשונה במעלה ) אשר היה על התובע להוכיח, הינה נסיבות האירוע והקשר בין האירוע לבין רשלנות של הנתבעת . התובע, כשל כבר בהוכחת עובדה זו ומשכך, דין תביעתו להדחות.

במה הדברים אמורים? –

התובע טען במסגרת כתב תביעתו כי החמור אשר פגע ברכבו רץ דרך פרצה בגדר והתנגש ברכבו. כיוון שגידור החורשה מצוי באחריות העירייה – מוטלת האחריות לאירוע לפתחה של הנתבעת.

דא עקא, שבמסגרת עדותו בפני העיד התובע כי :

"ש. האם ראית שהחמור יצא משטח החורשה?

ת. כשאני נוסע בכביש אני לא בודק מאיפה יוצאים חמורים. לא בדקתי מאיפה מגיע החמור." (עמ' 4-5 שורות 32 ו – 1).

משמע – התובע לא יכל להעיד על הכיוון ממנו הגיע החמור ומשכך, טענתו ולפיה החמור פרץ מתוך פרצה בגדר – נותרה בגדר ספקולציה בלבד אשר לא הוכחה ולו בראשית ראיה ובכלל זה בעדותו של התובע.

משכך, דין תביעתו של התובע להדחות.

למעלה מן הצורך אוסיף ואציין כי גם לגופם של דברים ולו נדרשתי לשאלת האחריות של הנתבעת , לא בהכרח דעתי כדעתו של התובע. לענין זה , אמנם לנתבעת , כרשות מקומית, חובת זהירות כלפי הנמצאים בתחומה וזאת, בראש ובראשונה מכח סעיף 249 (29) לפקודת העיריות (נוסח חדש). סעיף זה, מסדיר אחריות זו וקובע כי לרשות מקומית יש אחריות כלפי הציבור בתחומה והיא מצווה לשמור על בריאותו ובטחונו.

ואולם, תחימתה של חובת הזהירות זו יש לעשות בכלל , וכך אף בענייננו, תוך התחשבות בצורך הבסיסי בהגנה על חייו של אדם ושלמות גופו,מן הצד האחד , אל מול הצורך להבטיח את חופש פעולתם של הגופים הפועלים בחיי היום יום (לעניין זה עיינו בדברי כב' הנשיא, (בדימוס) השופט א. ברק, בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש , פ"ד לז(1) 113, בעמ' 123.