קבלת טענה לקנוניה בכספי פיצוי כתנאי לפינוי מדירה

הסכסוך בקליפת אגוז:

פסק דין שניתן על ידי בית  משפט זה בתמ"ש 2690-10-10 חייב את הנתבע 2 לשלם לתובעת ולבעלה (הנתבע 1) פיצוי בסך 200,000 ₪, באמצעות הפקדה בקופת בית המשפט וזאת כתנאי לפינויים מדירתם. בעוד הנתבע 2 טוען, כי שילם הכספים במזומן לבנו הנתבע 1, טוענת התובעת כי הללו רקמו קנוניה וכי הנתבע 2 כלל לא היה בקשר עם הנתבע 1 ובוודאי שלא שילם לו הכספים האמורים.סוגייה זו היא לב הסכסוך בין בעלי הדין בתביעה שבכותרת ומעלה שאלות משפטיות (האם תשלום שלא באמצעות קופת בית המשפט מהווה הגנה) ועובדתיות (האם כלל היה תשלום או קנוניה) כאחת.

א.        העובדות והמוסכמות:

1.         הגב' ה.נ.  (להלן: "האשה" ו/או "ה.נ.") ומר ר.נ. (להלן: "האיש"  ו/או "ר.נ.") משתייכים לדת המוסלמית נישאו זל"ז על פי דיני השריעה ומנישואים אלו נולדו לצדדים שמונה ילדים.בני זוג אלו נפרדו זה מזו באופן סופי ביום 04.06.13 כאשרה.נ.  עוזבת את הבית ומבקשת צו הגנה כנגד בעלה.

2.         כשבועיים לאחר מכן, נעצר ר.נ.  על ידי משטרת ישראל בחשד למעשי אינוס בנותיו ותקיפת אשתו ומאוחר יותר הוגש נגדו כתב אישום חמור ביותר, במסגרתו הוא הורשע בעובדותיו ונדון למאסר של 18 שנים.

3.         הנתבע 2, מר י.נ. הוא אביו של הנתבע 1 וחמה של התובעת (להלן: "אבו ר.נ.").

4.         אבו ר.נ. הגיש בשנת 2010 תביעה לפינוי וסילוק יד של ה.נ. ור.נ. מדירת מגוריהם בכפר *** שלשיטתו מהווה רכושו הפרטי וזאת במסגרת תמ"ש 2690-10-10 (להלן : "תביעת הפינוי" או "התיק הקשור"). במסגרת כל 3 השנים שתביעה זו נדונה, היה נתק מוחלט בין אבו ר.נ. לבין בנו וכלתו כאשר כל הנסיונות של בית המשפט לפייס בין הצדדים ולהביא את אבו ר.נ. להסכמה, כי יותיר את ר.נ. ובני ביתו בדירתם בהסדר כזה או אחר, כשלו בשל סירובו המוחלט של אבו ר.נ. כי בנו, כלתו וילדיהם ימשיכו להתגורר סמוך אליו בדירתו.

5.         ביום 3/3/2013 ניתן פסק דין (שהפך בינתיים לחלוט) ובו נעתרתי לתביעתו של אבו ר.נ. לפינוי התובעת ובעלה ר.נ. וזאת בכפוף להפקדה תוך 60 יום בקופת בית המשפט את הסך של 220,000 ₪. מכיוון שבני הזוג חוייבו לשלם הוצאות משפט לאבו ר.נ. בסך 20,000 ₪, הסכום נטו שאמורים היו לקבל היה 200,000 ₪).

מפאת חשיבות הוראותיו האופרטיביות של סיוםפסק הדין להכרעה בענייננו, אביא כעת אותן ככתבן וכלשונן:

"לאור כל המבואר, אני קובע כי יש להיענות לתביעה אך להתנות סילוק היד בתנאים. להלן עיקר קביעותיי:

טענותיו של הבן לפיהן  הזכויות במקרקעין הן שלו מכוח היתר הבנייה נדחית אפוא על הסף. היתר בנייה אינו מקנה זכויות בעלות  במקרקעין.

אני מקבל טענתו של האב לפיה מסר לבנו זכות שימוש (רישיון) חינם לבנו להתגורר בדירה. עסקינן ברשות ללא תמורה שלא הייתה מוגבלת בזמן. עם זאת אני דוחה טענת הבן, כי מדובר בשאילה בלתי הדירה או ברשות בלתי הדירה.