קבלת בקשת ההגנה לשמיעת עדות לאחר הרשעה בדין

מונחת לפניי בקשת ההגנה להורות על הזמנת עדים לאחר שכבר הורשע הנאשם בדין, בהתאם להוראת סעיף 167 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב – 1982 (להלן: "הבקשה" ו - "חוק סדר הדין הפלילי").

הרקע העובדתי

ביום 3.4.14 הורשע הנאשם, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום – מעשה מגונה בקטין (להלן: "הכרעת הדין").

הטיעונים לעונש נדחו לבקשת ההגנה, ונקבעו ליום 10.7.14; בפתח הטיעון לעונש ביקשה התביעה להגיש תסקיר קורבן עבירה, תסקיר אשר נולד בהחלטת מותב קודם שדן בתיק, בפניו הודה הנאשם במיוחס לו, ב"גלגול הראשון" של התיק (להלן: "התסקיר"). אסביר, כי תיק זה הועבר אלי על ידי כבוד סגן הנשיאה השופט פלד, מעם מותב אחר, לשמיעת הראיות בתיק, בלא פירוט הטעם לכך. רק לאחר מתן הכרעת הדין, התברר לי, בדיעבד, את שידעו הצדדים, כי הנאשם כבר הודה בפני המותב הקודם, חברתי כבוד השופטת מרגולין-יחידי, ומטעמים כאלה ואחרים חזר בו מהודאתו, ומכאן העברת התיק לבירור בפני. תסקיר קורבן העבירה דנא אינו אלא "שריד", שלא מומש ולא הוגש, מההליך ה"קודם".

ההגנה יצאה חוצץ נגד בקשתה (המפתיעה) של התביעה להגיש התסקיר לעיון בית המשפט, גם מכיוון שמותב זה, אשר הרשיע את הנאשם לאחר שמיעת הוכחות, לא הוא ש"הזמין" את התסקיר, וגם מכיוון שההגנה כלל לא זכתה לעיין בו, כאמור, עובר להעלאת הבקשה להגישו לבית המשפט.

לאחר דין ודברים בין הצדדים, הודיעה המאשימה, באותו הדיון, כי היא מוותרת על הגשת התסקיר, ולהודעה זו ניתן תוקף של החלטה.

ויתור התביעה על הגשת התסקיר, באופן זה, ללא טיעון או "קרב", גרם להגנה לחְשוׂד: אם מוותרת התביעה על התסקיר, אולי יש בו, כך הרהרה בקול רם באוזני בית המשפט, כדי לסייע דווקא לנאשם. ההגנה ביקשה, אפוא - גם היא - לשנות קמעה מדעתה, והיא עתרה לעיין בתסקיר.

נוכח עמדותיהם ההפכפכות של הצדדים, ביקשתי לעיין בתסקיר, בעצמי, ולאחר העיון החלטתי, בהחלטה מנומקת, להעביר התסקיר לעיון הסנגורים (אך לא לעיון הנאשם עצמו; ראו ההנמקה והפסיקה עליה היא נשענת, בהחלטה מיום 10.7.14).

ההגנה ביקשה דחייה קצרה על מנת לעיין, לעומק, בתסקיר (הלא קצר), והדיון נדחה בשלושה ימים, בלבד, לטיעון לעונש, ליום 13.7.14.