קביעת הסכום אותו יחוייב הנתבע לשלם עבור מזונות שתי בנותיו הקטינות

1.         עניינו של פסק דין זה הוא בקביעת הסכום אותו הנתבע יחוייב לשלם עבור מזונות שתי בנותיו הקטינות: נ.א. - ילידת 15.1.86 ל.א.  - ילידת 13.9.92.

2.         הורי הקטינות התגרשו זמ"ז.

3.         אם הקטינות מתגוררת עם הקטינות בדירה שכורה. שכר הדירה הוא בסך 570 דולר והיא מקבלת השתתפות בשכר דירה בסך 1,170 ש"ח בחודש. דהיינו שכר הדירה המשולם בפועל הוא בסך 1,259 ש"ח.

            חלקה של כל קטינה בשכר הדירה הוא בשיעור של 20%, דהיינו בסך של 252 ש"ח.

4.         אם הקטינות מתקיימת מגימלת אבטחת הכנסה בסך 3,485 ש"ח בחודש. על פי אישור המל"ל מיום 3.4.01 התשלום הוא עבור האישה ושתי הקטינות, דהיינו לאחר פסיקת מזונות זמניים.

5.         הנתבע טוען בכתב הגנתו כי הוא משתכר 4,500 ש"ח נטו בחודש. הוא צירף תלושי משכורת המוכיחים זאת. אולם עיון בחשבון הבנק שלו מלמד כי לנתבע הכנסות נוספות במזומן ובשקים באלפי שקלים.

            כמו כן הנתבע המציא אישור רואה חשבון לפי הוא גם עובד כמתווך משנה בחברת רשף נכסים.

            הנתבע לא מסר על כך פרטים בכתב הגנתו.

            רואה החשבון מאשר שהיו לו הכנסות בחודשים מסוימים "אך הם הלכו לכיסוי הוצאות בלבד".

            על הנתבע היה לפרט את הכנסותיו והוצאותיו.

            כידוע הוצאותיו של המתווך הן מינימאליות, לפיכך אני משוכנע כי לנתבע הכנסות נוספות מעבודתו כמתווך (דבר המתבטא גם בהפקדות מזומן ושקים בחשבונו).

            אני מעריך את הכנסתו של הנתבע או את יכולתו להרוויח בסך של 7,000 ש"ח נטו בחודש לפחות.

6.         הנתבע טוען שהוא אינו צריך לזון את בנותיו משום שהבת הגדולה נ' הודיעה לו שאיננה מעונינת בקשר עימו.

            דהיינו טענותיו בעניין זה מתמקדות בבת נ' ולא בבת ל'.

            הנתבע מסתמך בסיכומיו על פסק הדין שניתן רע"א 4322/90 אדלשטיין נ' אדלשטיין, פ"ד מו (1) 289.

            עיון בפסק דין זה מלמד, כי בבית המשפט התקיים דיון בעניין המפגשים שבין הבן לאביו, ובית המשפט היתרה בבן כי אם ימשיך בסירובו להיפגש עם אביו, יהיה האב פטור ממזונותיו.

            בית המשפט העליון מפנה לפסק הדין שניתן רע"א 574/83 חגג נ' חגג, שם ציווה בית הדין הרבני כי הבן יהיה בחזקת אביו והבן סירב לעשות זאת. ולכן נקבע כי הבן הוא "מרדן" ואינו זכאי למזונות.

            (וכן ראה ע"א 425/68 משכיל לאיתן נ' משכיל לאיתן, פ"ד רג (1) 309).

            בע"א 1741/83 אזולאי נ' אזולאי, נקבע מפי הנשיא שמגר: