קביעה חשובה ביחס לסמכות בית הדין לעבודה לדון בתביעות פיצוי לפי החוק למניעת הטרדה מינית, מסוג אונס ומעשי סדום

הנשיא יגאל פליטמן

פתח דבר

1. ערעור זה שלפנינו מעלה, בין היתר, את שאלת סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה לדון בתביעות פיצוי שעילתן אונס או מעשי סדום המוגשות על פי החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח – 1998 (להלן גם – החוק).

שאלה זו הונחה לפתחנו במסגרת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופטת יעל אנגלברג שהם ונציגי הציבור מר יאיר טבת ומר דב אבדור; ס"ע 13799-05-10), שבו התקבלה תביעתה של המשיבה, ונקבע כי המערער ביצע בה מעשי הטרדה ואונס, שבגינם הוטל עליו לשלם לה פיצוי בסך 300,000 ₪, ולשאת בהוצאותיה בהליך בסך 50,000 ₪.

הרקע להליך

2. המשיבה, אזרחית מולדביה, הועסקה כעובדת סיעודית באמצעות חברת "משמרות שירותי כוח אדם וסיעוד בע"מ" (להלן – חברת משמרות), החל מסוף שנת 2008. במחצית חודש דצמבר 2009 שובצה המשיבה לעבודה אצל המערער, ועבדה אצלו עד ליום 19.1.2010.

בהתאם לנטען בכתב ההגנה שהגישה חברת משמרות, המערער קיבל שרותי סיעוד מהמשיבה באמצעות חברת משמרות, בשעות שאושרו ומומנו על ידי המוסד לביטוח לאומי, שהיו כשעתיים ביום ארבעה ימים בשבוע. בשאר השעות, הועסקה המשיבה על ידי המערער ישירות. 

3. לאחר סיום עבודתה אצל המערער, הגישה המשיבה תביעה לבית הדין האזורי, נגד המערער ונגד חברת משמרות, לתשלום הפרשי שכר וזכויות סוציאליות שונות בגין תקופת עבודתה אצל המערער וסיומה, וכן לפיצוי בסך 300,000 ₪ בגין מעשי הטרדה מינית אשר לטענתה ביצע בה המערער. בהמשך תוקנה התביעה ונתבע במסגרתה פיצוי בגין מעשי ההטרדה המינית בלבד, נגד המערער בלבד.
4. בתביעתה טענה המשיבה, כי המערער הטיל עליה מורא ואיים עליה, ועשה בה מעשים חמורים המהווים הטרדה מינית, שבגינם היא זכאית לפיצוי הקבוע בחוק. לטענתה, כפה עליה המערער, בין היתר, קיומם של יחסי מין, שימוש באביזרי מין, לבוש מבזה וצפייה בסרטים פורנוגרפיים. כל זאת, תוך שהמערער הכה אותה והכאיב לה, כלא אותה בביתו, חילל את גופה, השפיל את רוחה ורמס את כבודה.
5. המערער הכחיש מכל וכל את טענות המשיבה. לטענתו, מדובר בתביעת עובדת זרה נגד מעסיק, שכל מטרתה להרוויח כסף רב ככל הניתן בתקופת שהותה בארץ, תוך ניצול מערכת המשפט, בתי הדין והמעסיקים. המערער טען כי הוא אדם קשיש וחולה, וחסר מסוגלות פיזית לבצע את המעשים המיוחסים לו בכתב התביעה.
6. עיקר המחלוקת בין הצדדים במסגרת ההליך בבית הדין האזורי סבה על שאלת התרחשותם של אותם מעשים מיניים מבזים שהמשיבה ייחסה למערער, וכפועל יוצא משאלה זו, שאלת הפיצוי הראוי למשיבה בגינם.

פסק הדין האזורי

7. בפסק הדין האזורי בחן בית הדין בפירוט את גרסתה העובדתית של המשיבה אל מול זו של המערער, לאור העדויות והראיות שהוצגו לפניו, והגיע למסקנות הבאות:
8. ראשית פירט בית הדין האזורי את סעיפי החוק הרלבנטיים, והדגיש כי בהתאם להלכת פלונית (ע"ע 178/06, ניתן ביום 4.11.2010; להלן – הלכת פלונית 2010) מעשה אונס הוא בגדר "הטרדה מינית" לפי החוק.
9. אשר לתקופת העבודה – לגרסתה של המשיבה, הגיעה לישראל ביום 31.1.2008 והועסקה כמטפלת סיעודית אצל 3 מטופלים, טרם שהגיעה לעבוד אצל המערער, לטענתה, ביום 23.12.2009. תקופת עבודתה אצל המערער נמשכה שלושה שבועות בלבד. המערער טען מנגד, כי החלה לעבוד אצלו ביום 28.12.2009. בית הדין קבע, כי גרסת המערער אינה נתמכת בכל ראיה שהיא וסותרת את חקירתו במשטרה, ולפיכך העדיף את גרסת המשיבה שלפיה החלה לעבוד אצל המערער ביום 23.12.2009, כאמור.
10. אשר להוכחת מעשי האונס הבהיר בית הדין בפתח דבריו, כי הדברים שהובאו לפניו חשפו מסכת התעללות קשה בין מטופל למטפלת זרה, אשר באה לסעוד אותו בחוליו, כאשר המטופל מנצל באופן ציני ואכזרי את יחסי המרות שביניהם, ואת מעמדה המוחלש של המשיבה בהיותה עובדת זרה, שאינה בקיאה בהלכות המדינה שאליה הגיעה על מנת לנסות ולהתפרנס בכבוד.