קביעה בדבר אי־אישור הסכם כדין – החלה בהכרח על כל חלקיו ושוללת את תוקפם?

הבקשה שלפנינו

ביום ט' באלול התשע"ט (9.9.19) נתן בית דיננו את פסק דינו בערעורה של המערערת על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי תל אביב שקבע כי הסכם הגירושין שבין הצדדים עומד בתוקפו.

במסקנות פסק דיננו כתבנו:

א.       אנו מקבלים את הערעור.

ב.       אין תוקף חוקי להסכם הגירושין שאישר בית הדין ביום י"ט בשבט תשע"ה (8.2.15).

ג.       זכותו של כל אחד מיחידי הצדדים להגיש תביעה לאיזון משאבים בערכאה המתאימה.

לפנינו עתה בקשה להבהרת פסק הדין – אם משמעותו היא בטלות הסכם הגירושין כולו או בטלות פרק ההסכם העוסק בחלוקת הרכוש ואיזון המשאבים בלבד.

הרקע לבקשה הוא טענתו של המשיב לפני רשמת ההוצאה לפועל כי ביטולו של ההסכם טומן בחובו גם את ביטול חיובו במזונות הילדים על פי הסכם זה גופו. את ההבהרה עצמה ביקשה – מלבד המערערת עצמה – גם רשמת ההוצאה לפועל בהחלטתה מיום ח' בשבט התש"ף (3.2.20) ועל פי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967. משכך פטורים אנו גם מהצורך לבסס את סמכותנו להבהיר את פסק דיננו על אף העיקרון המשפטי הגורס כי משפסק בית משפט את דינו קם הוא מכיסאו ואינו יכול לשוב ולפרשו. למען הסר ספק נאמר גם כי סבורים אנו שרשאים היינו ליתן הבהרה לפסק דיננו גם לולי פנייתה של כבוד הרשמת ולולי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967, הנ"ל, וזאת מכוחן של תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, אך מאחר שפטורים אנו במקרה זה מן הצורך להבהיר את סמכותנו זו, כאמור, אין אנו נזקקים להאריך בדבר ודיינו בהערה זו.

הבהרת פסק הדין

נבהיר, בפתח פסק הדין האמור נאמר כדלהלן (ההדגשות אינן במקור):

בפני בית הדין מונח ערעורה של האישה על החלטת בית הדין האזורי שלא לבטל את מתן האישור לפסק דין שניתן על ידי בית הדין האזורי. ערעורה של האישה הוא על מתן האישור לסעיף 36 בהסכם הגירושין הקובע אופן חלוקת הרכוש, להלן הסעיפים הנוגעים לחלוקת הרכוש [...]

לאחר מכן צוטטו סעיפי ההסכם שעניינם עניין הרכוש – מסעיף 36 האמור ועד לסעיף 42. כמו כן צוטטו סעיפים 44–45 שעניינם הצהרה בדבר העדר תביעות אחרות. למען הסר ספק נדגיש כי סעיף 42 גם הוא ביסודו סעיף העוסק בענייני הרכוש, בחובות ובחיובים, אף שהוזכרו בו "דמי המזונות" – הללו הוזכרו רק בהקשר ה'טכני' של שימוש בקיזוז מהם כדי לפרוע חיובים ממוניים של חובות לצדדי ג' שייגבו מהצד שעל פי ההסכם אינו אמור לחוב בהם.

ברי אפוא שעניינו של פסק הדין אינו ביטול ההסכם כולו אלא ביטול סעיף 36 והסעיפים הקשורים בו (ושלא בכדי אף צוטטו). אין פסק דין בערעור מבטל – על דרך כלל – את שפסקה ערכאה קמא ולא הוגש עליו ערעור.

האמור בסעיף ב' למסקנות פסק הדין "אין תוקף חוקי להסכם הגירושין" מוסב על חלק זה של ההסכם, כפי שעולה הן מפתיחתו של פסק הדין, כאמור, הן מהסעיף הקודם במסקנות אלה "מקבלים הערעור" והן מהסעיף הבא לאחר סעיף זה "זכותו של כל אחד מיחידי הצדדים להגיש תביעה לאיזון משאבים" – תביעה לאיזון משאבים דייקא ולא תביעות בעניינים אחרים שנכללו בהסכם.

האין קבלת הערעור והקביעה בדבר בטלות אישור ההסכם מחייב את בטלות אישורו כולו?

נוסיף להבהיר ונקדים תשובה לשאלות אפשריות טרם תישאלנה: אכן יש שקבלת ערעור מחייבת גם את ביטולם של חלקים אחרים מפסיקת בית דין קמא, שלא עליהם הוגש הערעור, ויש שביטולו של סעיף מסוים בהסכם מחייב את ביטולים של סעיפים אחרים הקשורים בו, אולם זאת כאשר הדבר אכן מתחייב ולא זה המקרה שלפנינו.

קשר בין חלקי הסכם או פסק דין שבגינו יגרור ביטולו של אחד מהם את ביטולו של האחר עשוי להיות קשר שלפי העניין, כגון הקשר שבין גירושין לכתובה או בין משמורת למזונות; קשר שמכוחו של תנאי מפורש או תנאי שמכללא הכורך את חלקיו השונים של ההסכם זה בזה; או קשר משפטי כשהעילות המשפטיות לביטולו של חלק מפסק הדין שומטות את הבסיס לכולו ולא רק מבטלות את חלקו (אם כי ייתכן שגם אז ביטול החלק שלא היה מושא הערעור לא יהיה תוצר לוואי אוטומטי של פסק הדין אלא יצריך בקשה של הצד המעוניין והחלטה על ביטולו מכוח הקביעות העקרוניות של פסק הדין).

בענייננו אין קשר ענייני בין סעיפי ההסכם העוסקים במזונות הילדים או בעניינים אחרים לבין אלו העוסקים בנושא הרכושי ועל כן אין ביטולם של אלה מחייב את ביטולם של אלה.