ק. ואח' נ' חוות הרוכבים ואח'

 בבקשת התובעת לתיקון כתב תביעה)

1. עניינה של תביעה זו, שלפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש), פגיעתה של תובעת 1 (להלן: "התובעת") בתאריך 16.12.10 עת נפלה מסוס בחוות הסוסים שבבעלותה או בהחזקתה של נתבעת 1 ונגרמו לה נזקי גוף (להלן: "האירוע").

2. פגיעה של התובעת הוכרה כתאונת עבודה, וועדה רפואית שלצד המוסד לביטוח לאומי קבעה בשנת 2012 כי לתובעת 25% נכות רפואית (ולאחר הפעלת תקנה 15 – 38% נכות).

3. בהתאם להוראות הדין, הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות. ומשהתברר הפער בין שיעורי הנכות שנקבעו בהן, מונה מומחה מטעם בית המשפט לבדיקתה של התובע ולהערכת מצבה הרפואי בעקבות האירוע. המומחה, ד"ר פריטש, קבע בחוות דעתו שהוגשה בשנת 2014 כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10%, 5% מתוכם בגין צלקת.

4. לאחר קבלת חוות דעת מומחה בית המשפט ביקשה התובעת שלא להגיש תחשיב נזק אלא לחקור את מומחה בית המשפט על חוות דעתו. לפיכך נקבע בתאריך 14.4.15 כי הצדדים יגישו ראיותיהם. אלא, שמאז ועד היום – משך כשנתיים – לא הוגשו ראיות. תחילה, מאחר שהצדדים פנו לאפיק של גישור (עו"ד צחייק), ולאחרונה מאחר שהמוסד לביטוח לאומי הודיע כי בכוונתו לזמן את התובעת לבדיקה רפואית נוספת מטעמו, נוכח הפער הממשי בין שעור הנכות שנקבע על ידי הועדה הרפואית לבין קביעת מומחה בית המשפט. משסכום השיבוב אינו סופי, כך המוסד לביטוח לאומי, לא ניתן להגיש ראיות.

5. על רקע זה הגישה התובעת את הבקשה לפני לתיקון כתב התביעה ולהוספת המוסד לביטוח לאומי כנתבע.

התובעת מלינה על כך שחוות הדעת של מומחה בית המשפט התקבלה כבר לפני כשלוש שנים ובמשך כל התקופה ישב המוסד לביטוח לאומי בחיבוק ידיים ולא רק זאת אלא שתמך בדעתה כי קביעת המומחה נמוכה ואינה משקפת את מצבה הרפואי לאשורו. לטענתה, אין בין חוות הדעת של מומחה בית המשפט לבין העילות הקבועות בתקנה 37 לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956 (להלן: "התקנות") ובנהלי המוסד לביטוח לאומי לזימון לבדיקה, דבר וחצי דבר. לפיכך, היא טוענת לשיקולים פסולים של המוסד לביטוח לאומי בהפעילו את סמכותו בחוסר תום לב קיצוני, כשהיא מצהירה שלא תתייצב לבדיקה. לדידה של התובעת עילת תביעתה היא מתחום המשפט האזרחי (נזיקין, עשיית עושר והפרת חובה חקוקה), והסעד שבכוונתה לתבוע הוא סעד כספי או הצהרתי בגין הנזק שנגרם לה כתוצאה מפעולת המוסד לביטוח לאומי.

6. המוסד לביטוח לאומי מדגיש כי הוא מופקד על כספי ציבור, ומחובתו לנהוג באחריות באשר לאופן בו מוצאים כספים אלו. אכן, לא בכל מקרה יבקש המוסד לביטוח לאומי לזמן את המבוטח לבחינת נכותו מחדש, אלא שבתיק זה נוצר פער קיצוני בין שיעורי הנכות, ומומחה בית המשפט אף התייחס לכך בחוות דעתו כאשר קבע כי מאז בדיקתה של התובעת על ידי הועדה הרפואית השתפר מצבה הרפואי לעין שיעור. המוסד לביטוח לאומי טוען כי העילה נגדו, המוכחשת לעצמה, אינה בסמכותו של בית משפט זה כי אם בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, ואף לא ניתן לדון בה כסמכות שבגררה.

לאחר שקראתי את תיק בית המשפט ושמעתי את ב"כ הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

7. תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 מתירה תיקון כתב טענות "בדרך ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין". הגישה כלפי התיקון היא גישה ליברלית (רע"א 2317/14 טי או יו מילניום אלקטריק בע"מ נ' Sollux SPA תאגיד איטלקי (2014) בפסקה 3).