ק"ג 61007-03-16

התובעת הגישה כנגד הנתבעת תביעה לתשלום סך 224,234 ₪ בגין הפרשות לקרן השתלמות עבור עובדיה בצירוף פיצויי הלנת שכר, הכל כמפורט בכתב התביעה ונספחיו.

ביום 21.5.17 התקיים דיון לפני במסגרתו הוחלט כי הצדדים יבואו בדברים ביניהם ויעדכנו את בית הדין ביחס לחוב שבמחלוקת.

ביום 20.7.17 הודיעה התובעת לבית הדין כי לאחר ובעקבות הגשת התביעה, הסדירה הנתבעת את מלוא החוב באמצעות העברת מסמכים שונים וכן באמצעות העברת תשלום.

במסגרת אותה הודעה, נתבקש בית הדין לחייב את הנתבעת בהוצאות ושכ"ט עו"ד בגין הגשת התביעה. לטענתה, מאחר שעל פי הוראות הדין מוטלת עליה חובה להגיש תביעה במקרים שהמעסיק אינו מעביר את ההפרשות עבור עובדיו באופן סדיר ומאחר והנתבעת העבירה את המסמכים הרלבנטיים ואת התשלום בסך 4,000 ₪ רק לאחר הגשתה, הרי שיש לחייב את הנתבעת בהוצאות הנתבעת בסך 2,242 ₪ וכן בשכ"ט עו"ד בסך 15,402 ₪.

הנתבעת התנגדה לבקשה לחיובה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד וטענה כי בעוד שכתב התביעה הועמד על למעלה מ- 200,000 ₪, בפועל כבר בדיון המוקדם שהתקיים הוברר כי החוב עומד על סך של כ- 4,000 ₪. לאחר הדיון ובעקבות הגשת מסמכים הוכח כי מקור ה"חוב" הוא בעובדים שסיימו את עבודתם או ששהו בחל"ת ולפיכך כלל לא הייתה חובה להעביר בגינם הפרשות לקרן השתלמות.

על אף שהתובעת מציינת כי נערכה פנייה מוקדמת לנתבעת, הרי שפנייה כזו לא התקבלה במשרדיה וכי ככל שאכן הייתה מתקבלת, הנתבעת הייתה פועלת להסדיר את העניין מול התובעת על מנת לייתר הליך משפטי. זאת ועוד, בהתאם לתקנות הגנת השכר (פרטים ומסירת הודעות) תשל"ו – 1976 היה על התובעת להודיע על האיחור בתשלום בדואר רשום, דבר אשר לא נעשה. בשל כל האמור טענה הנתבעת כי יש לדחות את התביעה ולחייב את התובעת בהוצאות הנתבעת.

כאמור, מאחר והנתבעת שילמה את סכום התביעה, כך שלא נותר חוב בין הצדדים, נותר לדון בשאלת ההוצאות ושכ"ט עו"ד עליהם עומדת התובעת.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובכלל החומר המצוי בתיק וכן בבקשה, בתגובה ובתשובה אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪.