צימרמן נ' יר-זנבר ואח'

החלטה

לפני בקשת סילוק התביעה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית.

התובע, משווק בתחום הפאנלים הסולאריים, הגיש תביעה זו כנגד הנתבע 1, בעלים של נתבעת 2, חברת "קרנף – מערכות הגנה", וכן כנגד נתבע 3, מתקין מערכות מיגון ואזעקה.

הבסיס להגשת התביעה הוא "פרסום מאסיבי של לשון הרע ודברי בלע כנגד התובע אותם פרסמו הנתבעים במסגרת ניסיונם לפגוע במשלח ידו ועסקו של התובע והכל כנובע מתחרות עסקית קניבלית", לדברי התובע.

התביעה הוגשה בשלל עילות תביעה: חוק איסור לשון הרע, חוק עוולות מסחריות ופקודת הנזיקין.

בבקשה ובתגובות הנלוות לה נתגלעה מחלוקת, האם הסעד שנתבקש הוא כספי בלבד, או שמא נתבקשו צווים נוספים. למקרא כתב התביעה ברור ונהיר כי נתבקשו הסעדים הבאים:

סעד כספי אשר הועמד על-סך 250,000 ₪ בגין העוולות אותן פירט ו"כנובע מכך שאין מקבלים כפל פיצוי בגין עוולות שונות" (סעיף 51, 54 לכתב התביעה).

צו מניעה – "לחדול מהפרסום לאלתר" (סעיף 55 לכתב התביעה).

צו עשה – "לפרסם תיקון על הדברים שפורסמו" (סעיף 55 לכתב התביעה).

יצוין כי הצווים נתבקשו מכח סעיף 9(א)(2) לחוק איסור לשון הרע והוסף "אלא אם יחליט בית המשפט כי הוא נעדר סמכות עניינית להורות כן" התוספת ומטרתה אינן ברורות לבית-המשפט.

התובע הבהיר בתגובתו כי נתבקש סעד כספי בלבד, והצווים אינם מתחום הקניין הרוחני.

מאידך, הנתבעים טענו בתשובתם לתגובת התובע כי הצווים הללו נטענו בנוסף גם לפי חוק עוולות מסחריות.

אין ספק כי התובע ניסח וביקש את הצווים מכוח חוק לשון הרע בלבד.

סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984, קובע כי בית המשפט המחוזי ידון באלה:

"תביעה בעניני קנין רוחני (לפי חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט – 1999 – ש'ש'), הכרוכה בתביעה בעניני קנין רוחני שהיא בסמכות בית המשפט המחוזי לפי פסקה (1), אף אם סכום התביעה או שווי נושא התביעה אינו עולה על הסכום כאמור בסעיף 51(א)(2) ...".

ב"כ הנתבעים העניק פרשנות גורפת לסעיף ולפיה "בתובענות בהן נדרש סעד מכוח חוק עוולות מסחריות, הרי שסמכות השיפוט נתונה לבית המשפט המחוזי מכוח סעיף 40(4)(ט) לחוק בתי המשפט ... המעניק לו את הסמכות לדון בתובענות בהן קיימות עילות של עוולות מסחריות". הפרשנות מוטעית מיסודה.

הסעד שנתבקש בכתב התביעה על-פי חוק עוולות מסחריות הוא סעד כספי המצוי בסמכותו של בית-משפט זה. הצווים אשר צוינו לעיל נתבקשו על-פי חוק איסור לשון הרע, שאינו נמנה על עניני הקניין הרוחני. רוצה לומר, לו נתבקשו צווים על-פי חוק עוולות מסחריות, שהרי אלו בסמכותו של בית-המשפט המחוזי מכוח סמכותו השיורית, שאז היה להעביר תובענה זאת אליו אף אם סכום התביעה מצוי בסמכות בית-המשפט השלום. מטרת הוראת סעיף 40(4) היא למנוע פיצול סעדים בתביעה בענייני קניין רוחני, באופן שצווי מניעה או צווי עשה, ששוויים אינו ניתן להערכה ידונו בבית המשפט המחוזי, בעוד שהסעד הכספי (הוא הסעד המשני) כרוך בתביעה זו וסכומו אינו בתחום סמכותו של בית-המשפט המחוזי.

כאמור, הצווים שנתבקשו בתביעה זו לא נתבקשו מכוח חוק עוולות מסחריות.

סוף דבר,

הבקשה לסילוק התביעה על הסף נדחית.