ציוקי נ' מדינת ישראל

           בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' הנשיא א' פרקש והשופטים ע' שחם וא' רובין) בע"פ 12772-01-18, בגדרו נדחה ערעור המבקש על הכרעת-הדין ועל גזר-הדין שניתנו בבית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' מינטקביץ) בת"פ 29457-07-16.

רקע והליכים קודמים

1. נגד המבקש הוגש כתב אישום שמייחס לו ביצוע עבירות של עסקה אחרת והספקת סמים מסוכנים (לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: הפקודה) בצירוף סעיף 19א לפקודה) והחזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית (לפי סעיף 7 לפקודה). בתמצית, בסמוך לתחילת שנת 2016 החליטו המבקש ואחר (להלן וביחד: הנאשמים) לקנות קוקאין לצרכי רווח. האחר רכש במועדים שונים יותר מ-30.02 גרם קוקאין תמורת סכום מצטבר של 32,000 ש"ח (להלן: העסקה). לאחר שהאחר חזר עם הקוקאין לביתו, הוא הודיע למבקש על העסקה והנאשמים סיכמו שהאחר יביא למבקש את הקוקאין. ביום 2.7.2016, לאחר שהשתמש בחלק מהקוקאין, נטל האחר 30.02 גרם קוקאין (להלן: הסמים) ושם אותם בתא המטען של רכבו. בדרכו לירושלים על מנת להעביר את הסמים למבקש, נעצר האחר על-ידי המשטרה (להלן: האישום הראשון). במהלך חיפוש בביתו של המבקש ביום 5.7.2016 נמצאו, בין היתר, 50.96 גרם חשיש; פילטרים של סיגריות; ארבע שקיות בהן קנבוס בכמות מצטברת של 39.51 גרם; ו-1.5 מ"ל קנבוס בבקבוקון (להלן: האישום השני).

2. המבקש טען כי לא התקיימו התנאים לביצוע בצוותא של "עסקה אחרת בסם", וכי החומרים שנמצאו בחיפוש בדירתו נועדו לצריכתו העצמית בלבד. עוד טען המבקש כי השיחות שנקלטו בהאזנת סתר בין הנאשמים (להלן: השיחות), אשר מהוות הראיה העיקרית לקשר של המבקש לרכישת הסמים, ניתנות לפירושים שונים ואינן מפלילות ברמה הנדרשת. המבקש הפנה בעניין זה לאמירות של מותבים אחרים בהליכי המעצר שתמכו בטענה זו.

           הנאשמים הורשעו בעבירות שיוחסו להם. ביחס לאישום הראשון, נקבע כי ממכלול הראיות – שכוללות גם אמרות חוץ של הנאשמים והסמים שנתפסו במכוניתו של האחר – עולה כי השיחות עוסקות ברכישה משותפת של כ-30 גרם קוקאין. מסקנה זו נתמכה, בין היתר, בתפיסת מזומנים בסך של 30,000 ש"ח אצל המבקש מבלי שניתן לכך הסבר סביר. ביחס לאמירות מותבים אחרים באשר לפרשנות השיחות בהליכי המעצר נקבע כי להליך המעצר ולהליך העיקרי תכליות שונות, וקביעה באחת אינה משליכה על השניה. ביחס לאישום השני, נקבע כי ממכלול הראיות עולה בבירור כי המבקש עוסק בהפצת סמים וכי לא הפריך את החזקה הקבועה בדין.

3. לאחר הרשעתו, נשלח המבקש לקבלת תסקיר מבחן. התסקיר המליץ על בחינת מסלול שיקומי ועל דחייה לצורך תקופת ניסיון טיפולי. בית המשפט דחה את ההמלצה וגזר את עונשו של המבקש ל-20 חודשי מאסר ומאסר על תנאי, תוך חריגה מסוימת לקולא ממתחם העונש לאור נכונות המבקש להשתתף בהליך שיקומי ונוכח היעדר מעורבות קודמת בפלילים.

4. המבקש ערער הן על הכרעת-הדין והן על גזר-הדין לבית המשפט המחוזי תוך חזרה על טענותיו שנדונו ונדחו על-ידי בית משפט השלום.

5. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על שני חלקיו. לעניין הכרעת-הדין נאמר, בין היתר, כי העובדה שמותבים שונים בהליכי המעצר התבטאו כי יתכן שיש הסבר שונה לשיחות אין בה כדי להועיל למבקש, וכי מתמלול השיחות עולה בבירור מעורבותו בתוכנית המשותפת, וכי האחר רכש את הסמים כחלק מאותה תוכנית. לעניין העונש, נקבע כי אין חובה להורות על הגשת תסקיר משלים או לאמץ את עמדת שירות המבחן, ומשבית משפט השלום לא מצא לנקוט בגישה השיקומית עליה המליץ שירות המבחן, בדין דחה את ההמלצה. כן צוין כי בית משפט השלום חרג ממתחם הענישה לקולא, בשים לב למצבו הרפואי של המבקש, היעדר עבר פלילי ולכך שמשפחתו תלויה בו. משכך, בית המשפט המחוזי לא מצא טעות שהצדיקה את התערבותו, והערעור נדחה.

           מכאן הבקשה שלפניי.