ציאם ואח' נ' ראש הממשלה ואח'

השופט ע' פוגלמן:

במוקד העתירה שלפנינו חמש נשים פלסטיניות, תושבות רצועת עזה, הזקוקות לטיפול רפואי מציל חיים שאינו זמין ברצועת עזה. בקשתן להיכנס לישראל לצורך קבלת טיפול רפואי נדחתה מן הטעם שהן קרובות משפחה מדרגה ראשונה של אנשי חמאס. העתירה מופנית נגד החלטה זו, כמו גם נגד החלטת ועדת השרים לענייני בטחון לאומי (להלן: הקבינט) העומדת ברקע הדברים. בהסכמת המשיבים, נדונה העתירה כאילו ניתן צו על תנאי.

הרקע הצריך לעניין

1. חמש העותרות שלפנינו, העותרות 4-2 ו-7-6 (להלן: העותרות), סובלות מסרטן ומגידולים המצריכים ניתוחי מוח מורכבים אחרים. מזה מספר חודשים אין לעותרות נגישות לטיפול רפואי מתאים. מכיוון שהטיפול הרפואי שלו זקוקות העותרות אינו זמין ברצועת עזה פנו הן אל המשיבה 4, מנהלת תיאום וקישור לרצועת עזה, בבקשה שתתיר את כניסתן לישראל לצורך קבלת טיפול רפואי בבתי החולים "אוגוסטה ויקטוריה" ו"אלמקסאד" הנמצאים במזרח ירושלים. הרשות הפלסטינית התחייבה לשאת במימון הטיפולים. יצוין כי חלק מן העותרות עברו בעבר טיפולים בבתי החולים האמורים בגין מצבן הרפואי האמור.

2. בקשותיהן של העותרות סורבו מן הטעם שהן קרובות משפחה מדרגה ראשונה של אנשי חמאס. יסודו של סירוב זה בהחלטת הקבינט (המסווגת) ב/172 שבמסגרתה נקבעו שורת צעדים שנועדו להפעיל לחץ על ארגון החמאס השולט ברצועת עזה כדי לקדם הסדר שיוביל להשבתם של שבויים ונעדרים המוחזקים בידיו. כעולה מתגובתם המקדמית של המשיבים, ההחלטה קובעת כי יש "לבטל יציאת בני משפחות אנשי חמאס מעזה לטיפולים רפואיים בישראל" (להלן: החלטת הקבינט).

3. נוכח הסירוב האמור הוגשה ביום 29.7.2018 עתירה זו על ידי העותרות ושלושה ארגוני זכויות אדם נוספים (להלן יחד: העותרים). בגדרה של העתירה התבקש להתיר את כניסת העותרות לישראל לצורך קבלת טיפול רפואי ולהורות על ביטול ההוראה האמורה בהחלטת הקבינט. יוער כי לכתחילה התייחסה העתירה לשבע נשים שבקשתן סורבה בשל קרבתן לאיש חמאס. ברם, לאחר הגשת העתירה ערכה המדינה בדיקה חוזרת וגילתה כי העותרת 5 אינה קרובת משפחה של איש חמאס, וזו הופנתה להגשת בקשה חדשה מתאימה תוך שצוין כי הבקשה תאושר. כמו כן, במעמד הדיון לפנינו ביום 20.8.2018 עדכנה המדינה כי לאחר בדיקה נוספת התברר כי גם העותרת 1 אינה קרובת משפחה של איש חמאס ולכן גם עליה להגיש בקשה חדשה שתיבחן כמקובל. לאחר הגשת העתירה נבחן פעם נוספת גם עניינן של העותרות וביום 6.8.2018 מסרה להן באת כוח המדינה כי הוחלט לאשר את כניסתן לישראל "אך ורק לצורך מעבר לקבלת טיפול רפואי באיו"ש או בחו"ל". העותרות השיבו כי בכך אין כדי ליתן מענה לבקשותיהן, שכן הטיפול הדרוש להן אינו זמין בגדה המערבית; כי אין בידן לממן טיפול רפואי בחו"ל; וכי הרשות הפלסטינית לא תסכים לשאת בעלויות של טיפול כאמור. משכך, הודיעו העותרות למשיבים כי הן עומדות על עתירתן.

          מכאן העתירה שלפנינו.

טענות הצדדים

4. העותרים טוענים, בין היתר, כי החלטת המשיבה 4 שלא להתיר את כניסת העותרות לישראל לצורך קבלת טיפול רפואי מנוגדת לחובותיה ההומניטאריות של מדינת ישראל על פי המשפט הבינלאומי; וכי גם במשקפי הדין הישראלי הפנימי מדובר בהחלטה שרירותית, בלתי סבירה ובלתי מידתית. בדומה, נטען כי מנימוקים דומים יש לבטל את ההוראה בהחלטת הקבינט האוסרת כניסת בני משפחות של אנשי חמאס לקבלת טיפול רפואי בישראל; וכי שלילת האפשרות לקבל טיפול רפואי בישראל על בסיס קטגוריה גורפת של "קרבה לאיש חמאס" עולה כדי ענישה קולקטיבית.