צוברי נ' הפול, המאגר הישראלי לביטוחי רכב

החלטה

1.עפ"י החלטת ביהמ"ש המחוזי ברע"א 48441-01-13 מיום 28.4.13, להלן החלטתי.

2.התביעה נשוא ההחלטה הינה תביעה לנזקי גוף עפ"י חוק הפלת"ד. התאונה ארעה ביום 29.6.05. עפ"י הראיות שהוגשו בתיק, עולה כי קיימת ראשית ראיה למינוי מומחה רפואי. דא עקא, טוענת הנתבעת טענת התיישנות, מאחר והתביעה התקבלה בביהמ"ש ביום 9.7.12 באיחור של תשעה ימים מעבר לתקופת ההתיישנות.

3.בתגובתו הראשונה של התובע, צרף התובע אישור מסירה של דואר רשום מבלי שביהמ"ש יכול היה לדעת מה נמסר בדבר דואר זה. בשלב מאוחר יותר, צרף התובע העתק המחאה מיום 20.6.12, שהיתה מיועדת לתשלום בגין פתיחת התביעה ונשלחה לביהמ"ש יחד עם כתב התביעה. המחאה זו נפרעה בפועל ע"י מזכירות ביהמ"ש, ועותק צילום ממנה צורף לתגובה.

4.לאחר שעיינתי בתגובתו האחרונה של התובע ובצילום ההמחאה, שוכנעתי עובדתית כי אכן כתב התביעה נשלח בדואר רשום לביהמ"ש עם ההמחאה ביום 20.6.12 עפ"י אישור המסירה שצורף, אלא שמתוך תקלה דבר הדואר התקבל בביהמ"ש רק ביום 9.7.12.

5.הנתבעת מטבע הדברים סומכת טענותיה על ההלכה הידועה, על פיה המועד הקובע הינו מועד הגשת כתב התביעה ולא מועד משלוח כתב התביעה. הלכה זו, מתבססת על בש"א 1063/01 יפה פרץ נ' מזכירות ביהמ"ש העליון, תקדין עליון 2001 (1) 1899, מפי כב' השופט לוין כדלקמן:

"...וכבר נפסק שהמועד הקובע להגשת כתב בי דין לביהמ"ש אינו מועד משלוח הכתב לביהמ"ש, אלא מועד הגעתו בפועל אל מזכירות ביהמ"ש"...

הלכה זו נשענת על החלטה קודמת בבש"א 40/80 אסרף נ' סולתם בע"מ, פד"י ל (3) 137, באותו מקרה נשלחה הודעת הערעור בדואר והגיעה באיחור של ארבעה ימים. באותה פרשה נטען כי כתב בי דין התעכב בדואר תקופה בלתי סבירה, וכי לא היתה לשולח כל שליטה על עיכוב זה. בימ"ש שם סבר, כי אל לבעל דין להסתפק בשיגור מסמך בי דין בדואר, אלא לגלות יוזמה ולוודא קבלת דבר הדואר לתעודתו.

6.בענייננו בניגוד להלכת אסרף, טוענת ב"כ התובע כי ערכה בירור במזכירות בימ"ש, ובעצה אחת עמה הוחלט להמתין זמן מה נוסף. דבר הדואר הגיע לתעודתו באיחור ניכר ובלתי סביר של 19 יום. ברי כי משך זמן של 19 יום איננו זמן סביר, שבעל דין צריך לצפות אותו בעת משלוח דבר הדואר. התובע שלח את דבר הדואר תשעה ימים לפני המועד האחרון, כאשר באופן רגיל היה בכך די והותר לצורך הגשת התביעה במועד.

7.לטעמי, וכפי שאף קבעתי בהחלטתי הקודמת, טוב היתה עושה ב"כ התובע לו היתה מגישה את כתב התביעה באופן ישיר למזכירות בימ"ש נוכח העובדה כי התביעה הוגשה תשעה ימים לפני מועד ההתיישנות. גם לא ברור מה גרם לב"כ התובעת להמתין עד לאחר חלוף תקופת ההתיישנות לצורך הבירור, ואם נעשה הבירור טרם חלוף ההתיישנות היה מקום למהר לביהמ"ש ולהגיש את התביעה פעם נוספת באופן אישי.

8.על אף כל האמור לעיל, ועל אף ההלכה הידועה, מאחר ומדובר בתביעה לנזק גוף שארעה כתוצאה מתאונת דרכים, וכאמור עולה מהראיות כי לכאורה קיימת ראשית ראיה למינוי מומחה, סברתי מטעמי צדק כי ייתכן ויש לראות מקרה זה כחריג וכיוצא מן הכלל, לאור העובדה ששוכנעתי עובדתית כי התביעה אכן נשלחה ביום 20.6.12.

9.מקום שניתן להעדיף פרשנות שתוביל לתוצאת קבלת התביעה ולא לדחייתה, יש לקבל פרשנות זו. לצערי, פסקי הדין עליהם מסתמכת ב"כ התובע ואשר צורפו להשלמת הטיעון, אינם מתייחסים ספציפית לנושא של איחור בהגשת התביעה. בעניין זה, לא מצאתי כי ביהמ"ש יכול להפעיל שקול דעת בפרשנות המונח "המועד הקובע להגשת התביעה". ההלכה הפסוקה היא חד משמעית, וקובעת כי המועד הקובע הוא הגעת כתב התביעה לביהמ"ש.

10.לאור זאת, לצערי אני מורה על דחיית התביעה מחמת התיישנות.

בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, ט"ו טבת תשע"ד, 18 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: