צוארס נ' מנוצר ואח'

החלטה

המבקשת, היא התובעת בהליך זה (להלן: "התובעת") מבקשת כי בית המשפט יפטור אותה מהגשת חוות דעת רפואית ותחת זאת ימנה מומחה מטעם בית המשפט. התובעת טוענת לחסרון כיס, לסיכוי טוב לתביעתה לנוכח הרשלנות אשר לגישתה ברורה מעיון בתמונות שצירפה לכתב התביעה וכן ליעילות ההליך, כשסיכוי טוב שבסופו של יום ימונה מומחה מטעם בית המשפט בכל מקרה, אם יגישו הצדדים כל אחד חוות דעת רפואית מטעמו.

המשיבים, הם הנתבעים בהליך זה (להלן ביחד: "הנתבעים") מתנגדים נחרצות לבקשה. לטענתם, ראשית, ניתנה החלטה בעניין זה במסגרת ההחלטה בבקשה לסילוק על הסף שהגישו הנתבעים, כשבית המשפט קבע כי התובעת לא תוכל להוכיח תביעתה ללא חוות דעת וכן קבע כי התובעת לא הוכיחה חסרון כיס ועל כן אין מקום לפטור אותה מהגשת חוות דעת רפואית. לטענת הנתבעים הדרך להשיג על החלטות של בית המשפט היא באמצעות בקשת רשות ערעור ולא בדרך של הגשת בקשה לאותו מותב. שנית, לגופו של עניין טוענים הנתבעים כי התובעת לא הוכיחה חסרון כיס.

דיון והכרעה

עניין לנו בבקשה לפי תקנה 127 בצירוף תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד 1984 (להלן: "התקנות"). תקנה 127 קובעת:

"רצה בעל דין להוכיח ענין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה, לפי הענין, שנערכה לפי סעיף 24 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א–1971 (להלן — חוות דעת); אולם רשאי בית המשפט או הרשם לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת מטעמים מיוחדים שיירשמו."

תקנה 130 קובעת:

"(א)בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת ולאחר שנתן לבעלי הדין הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיהם, למנות מומחה או מומחים לענין במחלוקת בין בעלי הדין (להלן – מומחה מטעם בית המשפט)."

בטרם אבחן טענות התובעת לגופן, אתחיל ואומר, כי יש טעם בטענת הנתבעים, כי בית המשפט כבר אמר את דברו בנושאים העולים בבקשה זו של התובעת ועל כן הדרך להשיג על קביעות בית המשפט היא הגשת בקשת רשות ערעור. יחד עם זאת אינני מוצאת לנכון לדחות בקשת התובעת רק מטעם זה. ההכרעה בסוגיות אלה נעשתה אגב ההכרעה בבקשת הסילוק על הסף שהגישו הנתבעים ועל כן בין שאאפשר לתובעת להגיש בקשה משלה בעניין זה ובין שאראה בבקשתה, בקשה להוסיף תימוכין לטענתה לחסרון כיס לנוכח החלטת בית המשפט בעניין זה, נראה כי יש מקום לבחון טענות התובעת לגופו של עניין.

הסוגיה של פטור מהגשת חוות דעת רפואית על ידי תובע ומינוי מומחה מטעם בית המשפט במקום חוות דעת מטעם התובע, נבחנה לעומק ברע"א 1358/12 מרכז רפואי רבין בית החולים בילנסון ואח' נ. עזבון המנוח אייזנבך ז"ל ואח' (להלן: "פסד אייזנבך") על ידי כב' הש' זילברטל אשר קבע:

"... בנקודה זו יש להבהיר, כי ההחלטה דנן אינה עוסקת בסוגית מינוי מומחה מטעם בית המשפט במקום שבעלי הדין הציגו חוות דעת של מומחים רפואיים מטעמם. אכן, ... בענייננו השאלה שונה, והיא - מתי יפטור בית משפט את התובע מהחובה לצרף חוות דעת רפואית לכתב התביעה ובה בעת ימנה מומחה מטעם בית המשפט. תפקידו של מומחה זה ותרומתו להליך אינם מתמצים בהיותו מומחה בלתי תלוי (במובחן ממומחי הצדדים) שבית המשפט יוכל להיעזר בו לצורך הכרעה בין עמדות המומחים "מטעם", אלא גם בכך שחוות דעתו ממלאת את שהחסיר התובע לצורך העמדת עילת תביעה שלמה. מהיבט זה יש במתן הפטור שבצידו מינוי משום "פגיעה" אפשרית בנתבע, שכן, ככלל, התובע אמור להעמיד את תביעתו ולהוכיחה בכוחות עצמו ולא בעזרת בית המשפט. מהלך שכזה עומד, לכאורה, בניגוד לכלל היסודי של "המוציא מחברו עליו הראיה", לפחות מבחינת היישום המעשי של הכלל, במובן נטל הבאת הראיות (במובחן מנטל השכנוע)...".

מן האמור עולה, כי על אף שייתכן ובסופו של יום ימונה גם מומחה מטעם בית המשפט בהליך זה, אין מקום למינויו כעת רק לצורך יעילות ההליך. התובעת הפנתה בהקשר זה לע"א 4330/07 מוזס נ. מדינת ישראל ואח', אשר ציין כי וועדת אור המליצה לקבוע הסדר של מינוי מומחה מטעם בית המשפט בתביעות רשלנות רפואית. נראה כי ראוי היה בהקשר זה לציין כי באותו עניין ומיד לאחר התייחסות זו, ציין בית המשפט כי וועדה אחרת (וועדת קלינג) התנגדה להמלצות אלה וכן כי הדיון כולו היה במסגרת ערעור על הליך בו הגישו הצדדים חוות דעת מומחים מטעמם ובית המשפט לא מינה מומחה מטעמו לאחר מכן. כך או כך, תקנה 127 לתקנות, היא הדין הקיים.

המשיך בית המשפט בפס"ד אייזנבך ופירט מתי ייעתר בית המשפט לבקשה מסוג זה וקבע:

"... לסיכום האמור, ניתן לומר כי בית משפט רשאי לקבל בקשת תובע לפטור אותו מצירוף חוות דעת רפואית לכתב תביעתו כאשר עלה בידי התובע להראות כי קיימות נסיבות של ממש, בדרך כלל נסיבות שאין הוא יכול להתגבר עליהן באמצעים שסביר שינקוט בהם בהתחשב בכלל נתוני המקרה, אשר מונעות ממנו לצרף חוות דעת רפואית לכתב תביעתו, והוא תמך טענות אלו בתצהיר. כמו כן, על התובע להראות כי קיים יסוד לתביעתו, שבפיו טענה הראויה להיטען, ואין מדובר בתביעת סרק. בהתקיים כל אלו, רשאי בית המשפט לפטור תובע מהגשת חוות דעת רפואית ולהורות, מכוח תקנה 130(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, על מינוי מומחה רפואי מטעמו...."

ברע"א 6614/12 פלונית נ. בית חולים המשפחה הקדושה ואח' נקבע:

"... מהאמור לעיל עולה בבירור כי לא ניתן לקבל את טענת המבקשת כי די בכך שנקבע כי מצבה הכלכלי אינו מאפשר הגשת חוות דעת מטעמה ("חסרון הכיס") לצורך מתן פטור ומינוי מומחה מטעם בית המשפט. חסרון הכיס הוא "טעם מיוחד" כנדרש, אך אינו תנאי מספיק. על המבקשת להראות בנוסף כי קיים יסוד ממשי לכאורי לתביעתה כנגד בית החולים, דהיינו – לטענותיה בדבר הרשלנות הרפואית המיוחסת לו..."

אבחן להלן את טענת חסרון הכיס של התובעת, אולם כפי שעולה מן הפסיקה, אין די בחסרון כיס כדי לפטור את התובעת מהחובה לצרף חוות דעת מטעמה ועליה להראות גם כי קיים "יסוד ממשי לכאורי לתביעתה".

בענייננו, טוענת התובעת, כי היסוד הממשי הלכאורי לתביעתה, הוא התמונות שצורפו על ידה לכתב התביעה. אציין כי על סמך התמונות שצירפה התובעת, לא יכול בית המשפט לקבוע כי הניתוח של התובעת כשל ובוודאי שאיננו יכול לקבוע את הסיבות לכשל זה ככל שהיה.

ברע"א 8998/10 אלישע בע"מ ואח' נ. זובידאת נקבע:

"...קביעתו של בית המשפט המחוזי הושתתה על שלושה נימוקים: ראשית, הצביע בית המשפט על קיומו של קשר סיבתי לכאורי בין הטיפול הרפואי שניתן למבקש ובין הנכות שנגרמה לו מיד לאחריו: "אין להתעלם" – כך נקבע – "מהעובדה, שהתובע נכנס לניתוח בבית החולים המנוהל על ידי הנתבעת [היא המבקשת 2] כשהוא צועד על רגליו, ולאחר הניתוח לא יכול היה לעמוד על רגליו"...".