צוארס נ' מנוצר ואח'

החלטה

בפני בקשה לסילוק על הסף של התביעה בשל התיישנות ובשל אי הגשת חוות דעת רפואית על ידי המשיבה. הבקשה הוגשה ביום 16.10.13 על ידי המבקש (להלן: "הנתבע 1"), המשיבה (להלן: "התובעת") הגיבה לבקשה ביום 6.11.13 והנתבע 1 השיב ביום 12.11.13. אציין כי ביום 5.11.13 הגיש הנתבע 2 בקשה נפרדת לסילוק תביעת התובעת על הסף בשל אי צירוף חוות דעת רפואית לכתב התביעה. התובעת טרם הגיבה לבקשה זו של הנתבע 2 וטרם חלף המועד לעשות כן. החלטה זו עניינה בקשתו של הנתבע 1, אולם האמור בה משליך גם על בקשת הנתבע 2.

טענות הצדדים

התובעת, הגישה תביעתה בגין נזקי גוף שנגרמו לה לטענתה, עקב רשלנות רפואית של הנתבעים בהליך זה. לטענת הנתבע 1, תביעתה של התובעת התיישנה, באשר הניתוח בוצע ביום 8.2.06, והתביעה הוגשה ביום 10.9.13, היינו למעלה משבע שנים ממועד ביצוע הניתוח.

בנוסף טוען הנתבע 1 כי התובעת לא צירפה חוות דעת רפואית לתביעתה ועל כן איננה יכולה להוכיח אותה ואף מן הטעם הזה, דינה סילוק על הסף. בכך מסתמך הנתבע 1 על תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד 1984 (להלן: "התקנות"), הקובע כי הדרך להוכיח עניין שברפואה היא על ידי הגשת חוות דעת רפואית.

בתגובה שהגישה התובעת, טענה כי האירוע נשוא התביעה הינו ניתוח מתקן ושני שבוצע בשנת 2008 (להלן: "הניתוח השני") אשר הוא לטענתה היה הניתוח הרשלני ובגינו הגישה תביעתה. על כן ומשטרם חלפו 7 שנים מיום הניתוח השני הרי שלא חלף המועד לתבוע בגינו.

אשר להיעדר חוות דעת רפואית, טוענת התובעת כי מדובר כאן במקרה ברור של התרשלות רפואית ועל כן יש להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") ולשם כך די במסמכים הרפואיים המצויים אצל הנתבעים ואין היא נדרשת להגיש חוות דעת רפואית לשם כך. לחלופין מבקשת התובעת כי בית המשפט יפטור אותה מהגשת חוות דעת רפואית בהתאם לתקנה 127 לתקנות וימנה מומחה מטעמו בהתאם לתקנה 130 לתקנות וזאת מחמת חסרון כיס של התובעת ולחילופי חילופין מבקשת התובעת כי תינתן לה אורכה להגיש חוות דעת רפואית מטעמה.

בתשובתו טוען הנתבע 1, כי אין במקרה זה תחולה לסעיף 41 לפקודה שכן עצם העובדה כי נגרם נזק לטענת התובעת, איננו מעיד כי הייתה התרשלות של הנתבע1 ולשם כך נדרשת חוות דעת רפואית. יתר על כן, בכל מקרה הכלל הקבוע בסעיף 41 נבחן בסוף ההליך ולא בתחילתו ולאחר שנשמעו כל הראיות בתיק ועל כן גם אם בסופו של יום תהיה לו תחולה, אין הוא פוטר את התובעת מהגשת חוות דעת רפואית על מנת לבסס טענותיה. אשר לטענת התובעת לחסרון כיס, טוען הנתבע 1, כי היא נטענה כטענה סתמית וללא תימוכין כלשהם למעט תצהיר שצירפה התובעת לבקשתה לפיצול הדיון, שחזר על אותה אמירה סתמית.

דיון והכרעה

ראשית, נראה כי אין מקום לסילוק התביעה על הסף עקב התיישנותה, ככל שהתובעת תובעת אך ורק בגין ניתוח שבוצע בשנת 2008, כטענתה בתגובתה לבקשה לסילוק התביעה על הסף. על כן טענה זו של הנתבע 1 נדחית.

אשר לאי צירוף חוות דעת רפואית, אני סבורה כי הצדק עם הנתבע 1, אולם לא נובע בכך בהכרח כי יש לסלק את תביעתה של התובעת על הסף.

בנוגע להכרח לצרף חוות דעת רפואית על מנת להוכיח תביעה שעילתה רשלנות רפואית, הפנה הנתבע 1 בצדק לבר"ע 6098/92 זכאי נ. משרד הבריאות פד מז(3) 651 ולא אחזור על הציטוט שהובא מתוך החלטה זו.

אשר לתחולת הכלל הקובע בסעיף 41 לפקודה, אני מקבלת עמדת הנתבע 1 כי המועד להכריע בשאלת תחולת הכלל, הוא לכל הפחות לאחר תום פרשת התביעה כפי שנקבע בע"א 1146/99 קופת חולים כללית נ. סולן ואח' פד נה(4) 898. על כן, גם אם בסופו של יום ייקבע כי הכלל חל בענייננו, נדרשת הגשת חוות דעת רפואית על ידי התובעת, אחרת לא תעמוד התובעת בנטל הראשוני, אשר בעקבותיו יכול לעבור נטל השכנוע לנתבע בהליך.

על כן אני קובעת כי ללא הגשת חוות דעת רפואית, לא תוכל התובעת להוכיח תביעתה והדבר נכון גם להוכחת האחריות ולא רק להוכחת הנזק, כשמדובר בתביעה בגין רשלנות רפואית. ראה בהקשר זה בין היתר, פסק דין בת.א. (חי) 10207/04 פיטוסי חבית נ. ד"ר מוסקונה רוני ואח' שם נמחקה תביעת התובעת בגין רשלנות רפואית על הסף, משלא צירפה לה חוות דעת רפואית ולא עשתה כן אף במסגרת אורכות שקיבלה לצורך כך:

"...המדובר בתובענה בגין רשלנות רפואית ואשר מטבע הדברים הוכחת התביעה, לרבות הוכחת הנזק, מותנית בקיומה של חוות דעת רפואית מטעם המשיבה ובלשונו של כב' השופט אור (כתוארו אז) ברע"א 6098/92 זכאי נטלי, קטינה נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד מז(3) 651:

"ללא חוות דעת כזו, ייבצר מהמבקשת להוכיח את טענתה בדבר התרשלות רפואית מצד המשיבות או מי מהן".

מכאן, שחוות הדעת הרפואית היא שמקימה את עילת התביעה ובהעדרה לא הניח תובע את התשתית הנאותה להוכחת תביעתו הן במישור החבות והן במישור הנזק.."

אוסיף ואומר כי אומנם החלטה זו איננה עוסקת בבקשת התובעת לפיצול הדיון כך שתינתן תחילה הכרעה בשאלת החבות, אולם נראה כי ככל שהטעם לבקשת הפיצול הוא ניסיון להימנע מהגשת חוות דעת רפואית, הרי שאין טעם בפיצול זה, לאור קביעתי כי לא ניתן להוכיח גם את החבות של הנתבעים ללא צירוף חוות דעת רפואית.

כאמור לעיל, התובעת ביקשה כבקשה חילופית כי בית המשפט יפטור אותה מהגשת חוות דעת רפואית בשל חסרון כיס שלה. תנאי ראשוני להצלחת טענה מסוג זה, הוא כי התובעת תראה כי היא אכן סובלת מחסרון כיס, אולם המשיבה לא המציאה כל ראיה לחסרון הכיס שלה. המשיבה טענה טענה זו באופן לקוני ביותר, כשהיה עליה לפרט בהרחבה את מצבה הכלכלי ולתמוך טענותיה בעניין זה הן בתצהיר והן במסמכים נוספים, כדי לשכנע את בית המשפט כי אכן אין בידה לממן חוות דעת רפואית מטעמה. בהיעדר ביסוס למצבה הכלכלי של התובעת, אין מקום לפטור אותה מהגשת חוות דעת רפואית מטעמה.

נותרנו אם כן עם בקשתה של התובעת לחילופי חילופין, היינו כי תינתן לה אורכה להגשת חוות דעת רפואית מטעמה. לבקשה זו אני מוצאת לנכון להיעתר, על מנת שיהיה לתובעת יומה בפני בית המשפט ועל כן אני מתירה לתובעת להגיש חוות דעת רפואית מטעמה בתוך 60 יום. לא תעשה כן התובעת, תימחק תביעתה כנגד הנתבע 1.