צו מניעה לקיום ברית מילה שלא בזמנה בלא ידיעת הבעל

נדון זה עוסק בבני זוג המצויים בהליכי גירושין ומתדיינים זה מכבר בפני ביה"ד. פירודם של הצדדים ארע בשלב בו האשה היתה בהריון. כמה ימים לאחר הולדת בנם של בני הזוג, הוגשה בקשה בפני ביה"ד, לפיה יינתן צו מניעה מקיום ברית המילה בלא ידיעת הבעל – אבי הבן. בבקשתו של ב"כ האב צוין כי מטרת הצו הינה כפולה, הן לאפשר לאב להיות נוכח בברית המילה של בנו, והן למנוע מצב בו האם תהיה המחליטה הבלעדית על שם הילד, מקום הברית וזהות המוהל והסנדק. לאור בקשת ב"כ הבעל, התקיים בבית הדיון דיון בו טענו הצדדים את טענותיהם השונות באשר לברית המילה ועניינים נוספים הנוגעים לסכסוך הגירושין ולרך הנולד.

יש לציין, כי הבקשה הוגשה לאחר שחלפו להם שמונת ימי המילה, זאת בשל צהבת שלקה בה התינוק. על כן, הנדון שבפנינו הינו בברית מילה שאינה בזמנה.

המציאות בפועל היא שהחלטה המונעת את קיום הברית ע"י האם שלא בנוכחות האב, תביא בהכרח לדחייה מסוימת של הברית, עקב המצב המורכב השורר בין הצדדים והקושי להגיע להסכמות, כפי שפורט לעיל.

השאלה המרכזית הניצבת בפנינו היא: האם יש לעכב את ביצוע הברית כדי לאפשר את נוכחות האב. או במילים אחרות: האם יש להעדיף את קיום הברית מוקדם ככל האפשר, שהרי כל שעה שהתינוק אינו נימול, מתבטלת המצווה, או שמא יש להעדיף את נוכחות האב, שהוא המצֻוֶוה בקיום המצווה להכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו?

שאלה עקרונית זו נחלקת לשני מצבים: מצב בו ההמתנה לאב תביא לקיום הברית שלא בזמנה, ומקרה בו בין כך ובין כך הברית אינה מתבצעת בזמן, אלא שההמתנה לאב תביא לדחייה נוספת בקיום המצווה.

בירור הדין

• חיוב האב במילת בנו לאחר היום השמיני

מאחר שהנידון שבפנינו הוא במילה שלא בזמנה, עלינו להקדים ולדון בקצרה האם החיוב המוטל על האב למול את בנו הינו דווקא בברית מילה המתקיימת ביום השמיני, ולאחר מכן החיוב מוטל על בית הדין או על הערל עצמו, או שמא חיובו של האב נמשך גם לאחר היום השמיני.

מצינו בגמרא בקידושין (כט ע"א):

"האב חייב בבנו למולו. למולו. מנלן? דכתיב: וימל אברהם את יצחק בנו. והיכא דלא מהליה אבוה, מיחייבי בי דינא למימהליה, דכתיב: המול לכם כל זכר."

בדברי הגמרא לא מצינו כל הגבלה לזמן חיובו של האב במילת בנו, ולכאורה חיוב האב נותר בתוקפו הן ביום השמיני והן לאחר מכן, אם כי יש מקום לומר שמאחר שדין חיובו של האב נלמד ממילתו של אברהם אבינו את יצחק בנו, הרי שחיוב האב מהתורה הוא רק במילה המתקיימת בזמנה, כמילתו של יצחק שהיה בן שמונה ימים.

נבאר הדברים:

פסק השולחן ערוך (או"ח תמד, ז):

"ההולך ביום ארבעה עשר לדבר מצוה, כגון למול את בנו או לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בביתו, אם יכול לחזור לביתו ולבער ולחזור למצותו, יחזור ויבער. ואם לאו, יבטלנו בלבו."

כתב על כך המגן אברהם (שם, סקי"א):

"יבטלנו בלבו - דבמקום מצוה אוקמוה אדאורייתא. ומשמע דאם הוא מתחלת שעה ו' ולמעלה דאינו ברשותו לבטל יחזור מיד, וכ"מ ברמב"ם, משום דהאי עשה והאי עשה, ועשה דתשביתו חמיר טפי, שכל שעתא עובר עליו, מה שאין כן במילה ואינך."

כלומר, ההולך למול את בנו בערב הפסח לאחר שעה שישית, ונזכר שנשאר חמץ בביתו, וכבר אינו יכול לבטלו, עליו לחזור מיד לביתו ולבער החמץ. מנמק זאת המגן אברהם בכך שהעשה ד"תשביתו" חמור מהעשה של המילה, מפני שעובר עליו בכל שעה שחמצו אינו מושבת.