צו הריסה מנהלי שכבר בוצע מייתר את השאלה בדבר דבר תקפות הצו

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.        לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בע"פ 30120/06 (כב' השופטים חבש, צבן ונועם) בה נמחק ערעורו של המבקש, שהוגש על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופט גד ארנברג) בב"ש 10482/06. באותה החלטה נקבע כי צו הריסה מינהלי שהוצא כנגד מבנה בחזקתו של המבקש הוצא כדין, ומקיים את התנאים הנדרשים להוצאת צו הריסה מינהלי על פי חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965. על החלטה זו ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בירושלים.

2.        בין מתן החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים ב-13.2.06 ועד לדיון בערעור בבית המשפט המחוזי ביום 27.3.06 בוצע צו ההריסה המינהלי ביום 16.3.06. באותו יום עצמו, פנה המבקש לבית המשפט המחוזי בבקשה לעכב את ביצוע הצו, וניתן צו כאמור, אך המצאת הצו בוצעה רק לאחר שההריסה נתבצעה (הודעת עו"ד ליבמן, ב"כ המשיב מיום 21.3.06). לאור מצב הדברים האמור, ביקש ב"כ המשיב למחוק את הערעור בהיותו תיאורטי. המבקש התנגד לבקשת המחיקה של המשיב.

3.        ביום 27.3.06 דן בית המשפט, המחוזי בערעור המבקש, והחליט למחקו. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שצו ההריסה בוצע בטרם נמסר צו עיכוב הביצוע לידי המבקש, ועקב כך

"אין עוד מקום להיזקק לערעור, ואין זה ממקומו של בית המשפט להידרש כעת לטענותיו של המערער באשר לחוקיות מתן הצו מלכתחילה, וליתר הטענות".

4.        על החלטה זו נתבקשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. לטענת המבקש, נשללה ממנו הזכות לטעון לבטלותו של צו ההריסה המינהלי ולהשיג בכך על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים. לדבריו, צו ההריסה הוצא שלא כחוק, וזכותו עמדה לו במסגרת הערעור לטעון לענין זה ולהשיג על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים. מחיקת הערעור על הסף, ומניעת יומו של המבקש בבית המשפט שלערעור, מהווה לדבריו פגיעה בזכות דיונית. המבקש מפנה גם להוראות סעיף 238א(יג) לחוק התכנון והבנייה, המורה כי אם נגרמה לאדם פגיעה עקב הריסה מכח צו הריסה מינהלי שהוצא שלא כדין, כי אז תעמוד לו זכות לפיצויים מהרשות. הוא טוען כי לצורך מימוש זכותו האפשרית לפיצויים, ראוי לבחון חוקיות ההריסה המינהלי במסגרת ערעור גם אם ההריסה בינתיים בוצעה על פי הצו. לדברי המבקש, לענין זה חשיבות עקרונית-מהותית, המצדיקה מתן רשות ערעור בערכאה שלישית.

5.        המשיב בתשובתו אינו מתנגד להחזרת הענין לבית המשפט המחוזי, ועמדתו עתה שונה מהעמדה שנקט בהליך הערעור, בעת שביקש בבית המשפט המחוזי את מחיקת הערעור מטעמי הפיכתו להליך תיאורטי. לדבריו, ביצוע הצו אינו מייתר לחלוטין את הדיון בערעור, שכן אם יתברר כי הצו הוצא שלא כדין אפשר, שלמערער יעמדו סעדים אחרים, מעבר לסעד של מניעת ההריסה, שהפך בינתיים תיאורטי. המשיב הוסיף כי לדעתו המבקש אינו נקי כפיים, שכן הוא בנה בינתיים באותו מקום משטח בטון וגדר, אשר לגביהם הוצא צו הריסה מינהלי אחר. המשיב הביע הסכמה להחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי לצורך שמיעת הערעור בתנאי שהמבקש יהרוס את התוספת שבנה כאמור, קודם שיקבל את יומו בערעור בבית המשפט.

6.        דין בקשת רשות הערעור להידחות. היזקקות בית משפט זה להליך בגלגול שלישי נתונה לשיקול דעת שיפוטי על פי דרישות הדין והצדק, בהתחשב במכלול נסיבות הענין. במקרה זה, הוצא צו הריסה מינהלי כנגד מבנה באחריותו של המבקש. הצו נמצא תקין ותקף בידי בית המשפט לעניינים מינהליים. לא נתבקש, ולא הוצא צו עיכוב ביצוע של הצו המינהלי, קודם לביצוע הצו הלכה למעשה. עיכוב הביצוע נתבקש באיחור, ולפיכך לא יכולה להיות טרוניה בפי המבקש כי המבנה נהרס קודם לדיון בערעור.

           בנסיבות הענין, יש גם לזכור כי תוקפו של הצו המינהלי מוגבל בזמן, ואי ביצועו, בלא שיש צו עיכוב ביצוע, עלול להביא לפקיעתו של הצו. יוצא מכך, כי ההריסה בוצעה כדין על פי צו מינהלי שאושר בפסק דין, ובאין צו עיכוב ביצוע ההריסה עובר למימושו של צו ההריסה.

7.        משבוצעה ההריסה, נשמט הטעם המהותי מהליך הערעור שהגיש המבקש על דבר תקפות הצו. ההליך אותו יזם המבקש בבית המשפט לעניינים מקומיים, ולאחר מכן בערעור, נועד להשיג על תקפות הצו כדי למנוע את הריסת המבנה. מבחינה זו,  משמעותו של הערעור נועדה לתקוף את תקפותו של הצו כדי למנוע את ההריסה. משההריסה בוצעה, ניטל הטעם מבירור תוקפו המשפטי של הצו, ככל שהדבר מתייחס לסעד של מניעת ההריסה. מבחינה זו, טענותיו של המבקש ביחס לחוקיותו של הצו הפכו במידה רבה תיאורטיות. כלל הוא, בבחינת מושכלות ראשונים, כי ערכאות השיפוט אינן דנות בשאלות אקדמיות ותיאורטיות, אלא בעניינים בעלי משמעות אופרטיבית לאותו הליך. לפיכך, לצורך המסגרת הדיונית של הערעור כפי שהוגש, במסגרת ההליך לביטול הצו לצורך מניעת ההריסה, הפכה שאלת תקפותו המשפטית לשאלה אקדמית. לכן, צדק בית המשפט המחוזי כשהחליט שלא לדון בערעור גופו, משהפך להיות ענין תיאורטי בכל הקשור להריסת המיבנה.

8.        טוען המבקש כי לבחינת תקפותו המשפטית של צו ההריסה במסגרת הערעור עשויה להיות משמעות אופרטיבית לצורך סעדים אחרים פרט להריסה, כגון לענין פיצויים - אם יחליט לתובעם על פי סעיף 238א(יג) לחוק התכנון והבנייה. לדבריו, די באפשרות כי ירצה לבקש בעתיד סעדים נוספים כאמור כדי להצדיק דיון בערעור בשאלת תקפות צו ההריסה חרף ביצועו המלא של הצו קודם לדיון בערעור.

           יש לדחות טענה זו.

           שאלת נחיצותה של הכרעה שיפוטית לצורך מעשי-אופרטיבי נבחנת בהקשר למסגרת הדיונית הספציפית שבה מתנהל ההליך. דרך כלל, נחיצות זו אינה נבחנת בהיבט של הליכים אפשריים אחרים שבעל דין עשוי לנקוט בעתיד, וסעדים אחרים שהוא עשוי לתובעם. נחיצות זו אינה נקבעת בזיקה לאפשרות פוטנציאלית בעתיד של בעל דין ליזום הליכים נוספים לסעדים נוספים שטרם באו לעולם, ואין היא אמורה לסלול את דרכו לכך כמטרה יחידה שנותרה להתדיינות.

9.        בענייננו, ההליך הנדון עוסק כל כולו בשאלת תוקפו של צו ההריסה לצורך מתן סעד של מניעת ההריסה. משסעד זה התייתר, האפשרות בלבד כי המבקש יראה ליזום הליך נוסף לקבלת פיצויים בגין ההריסה אינו מצדיק היזקקות ערכאות הערעור לערעור גופו ולשאלת תקפות הצו במסגרתו.

10.      אין צריך לומר, כי  הזכות ליזום הליכים נוספים לצורך קבלת סעדים נוספים בגין צו ההריסה המינהלי אינה נשללת מן המבקש, ואם יחליט לפעול, למשל בדרך של הגשת תביעת פיצויים, עשויה שאלת תקפות הצו המינהלי שהוצא לעמוד לדיון בפני הערכאה המוסמכת בהקשר לסעד הספציפי הנתבע. במסגרת התדיינות אפשרית כזו, ברי כי, מצד אחד, ינתן משקל לעובדת קיומה של החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים, המאשרת את תוקפו המשפטי של הצו. מנגד, יש להניח כי ינתן משקל ראוי לעובדה כי הערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים לא נדון לגופו ונמחק, וכי למעשה, החלטת הערכאה הדיונית לא עמדה לגופה במבחן ערעורי בשל סיבה הנעוצה בשינוי המצב בשטח. לכל אלה ינתן משקלם הראוי, כך יש להניח, באשר למעמדה של ההחלטה השיפוטית המאשרת את תקפות הצו.

11.      על יסוד האמור, לא מצאנו כי יש להעתר לבקשת רשות הערעור, ואנו דוחים אותה.

           ניתנה היום, ו' בחשון תשס"ח (18.10.07).