צו ההריסה שניתן למבנה בשכונת א-טור בירושלים לא יבוטל- רשות הערעור נדחתה

           ראשיתה של הפרשה בה עוסקת הבקשה שבפניי הינה בצו הריסה מנהלי שהוצא ביום 19.6.2005, שהורה על הריסתו של מבנה חד קומתי בשטח של כ-480 מ"ר, אשר הוקם ללא היתר בשכונת א-טור בירושלים (להלן: צו ההריסה), וזאת בהתאם לסעיף 238א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). בעת מתן הצו טרם הושלמה בנייתו של המבנה, שכן עדיין לא הסתיימו עבודות הפנים כגון טיח, ריצוף והתקנת מערכות חשמל ואינסטלציה וממילא המבנה טרם אוכלס.

           המבקש טוען כי ייעודן של האדמות במורדותיו המזרחיים של הר הזיתים (אוגוסטא ויקטוריה), ששכונת א-טור מהווה חלק מהן,  הינו "חסר תכנון" וכי הצדדים החלו במגעים שמטרתם קידום תוכנית בניין עיר לאדמות אלו.

           ביום 27.6.2005 הגיש המבקש בקשה לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, לביטול צו ההריסה ולעיכוב ביצועו עד למתן החלטה בבקשה (ב"ש 5087/05). בקשתו התמקדה בשתי טענות, האחת, הפרת הבטחה שלטונית שניתנה לו מפי פקחי המשיבה כי לא יוצא צו הריסה מנהלי באם הוא יפסיק את ביצוע עבודות הבניה והשנייה, טענת שיהוי בהוצאת צו ההריסה ביחס למועד ביצוע עבודות הבנייה.

           עוד באותו יום הורה בית המשפט לעכב את ביצועו של צו ההריסה, בציינו כי עיכוב ביצוע זה מותנה בשימור המצב הקיים, הן מבחינת בנייה והן מבחינת אכלוס.

           ביום 11.9.2006 דחה בית המשפט לעניינים מקומיים (כבוד השופט מ' בן עטר) את בקשת המבקש. בית המשפט קיבל את גרסתו של המבקש בנוגע להבטחה שקיבל מהפקחים אולם קבע כי הבטחה זו ניתנה שלא בסמכות, משום שמי שמוסמך להחליט אם להוציא צו הריסה מנהלי או להימנע מהוצאתו הם יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים ויו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים. בית המשפט אף דחה את טענת השיהוי, בציינו את ההלכה כי השתהות בפעולת הרשות לא תגרום, ככלל, להקמת מחסום המונע את ביצוע פעולת האכיפה. לבסוף, דחה בית המשפט את טענת המבקש כי הוצאת הצו נועדה לא למניעת עובדה מוגמרת בקובעו כי במועד הרלבנטי הקמת הבניין לא נסתיימה והמבנה טרם אוכלס.

           על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 30679/06) שבמסגרתו הוגשה גם בקשה למתן צו עיכוב ביצוע צו ההריסה (ב"ש 7100/06). טענתו בשלב זה של ההליך הייתה כי בחודש מרץ 2006 (לאחר שהוצא צו ההריסה ובעוד ההליכים מתנהלים בבית המשפט לעניינים מנהליים) ערך שיפוץ במבנה, השלים את עבודות הטיח והריצוף, התחבר למים ולחשמל ועבר להתגורר במבנה עם משפחתו. משכך שגה לטענתו בית המשפט לעניינים מקומיים משלא ביטל את צו ההריסה מהטעם הקבוע בסעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבנייה שקובע כי ביצוע הצו לא אמור להיות דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת. המבקש טען שהשיפוץ, שמהווה עשיית דין עצמי, נעשה מחמת מצוקת דיור, עת שנדרשו הוא ומשפחתו בחודש מרץ 2006 לפנות את דירת מגוריהם הקודמת על ידי עמותת אלעד.

           יוער כי עשיית דין עצמית זו עמדה בניגוד לצו הביניים שניתן על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים.

           ביום 11.12.2006 התקיים דיון בערעור במעמד המבקש אשר ביקש להבהיר כי הוא מתמקד בערעורו בטענת השיהוי ובנסיבותיו האישיות וחוזר בו מיתר הטיעונים שהעלה בהודעת הערעור, כולל הטענה לגבי סעיף 238א לחוק התכנון והבנייה.

           בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' נועם) דחה בפסק דינו מיום 7.5.2007 את ערעור המבקש. בית המשפט בחר לדון בטענת השיהוי על אף שלא הועלתה בהודעת הערעור, אולם קבע כי צדק בית המשפט לעניינים מקומיים כאשר קבע כי השתהות בפעולת הרשות לא תגרום, ככל, להקמת מחסום המונע את ביצוע פעולת האכיפה.

           לשם השלמת התמונה יצוין כי המבקש טוען כי במקביל לצו ההריסה שהוגש כנגדו, הוגשו שלושה צווי הריסה נוספים בקשר לשלושה מבנים אחרים בשכונתו. אף הם הגישו בקשות לביטול הצווים, בקשות אשר נדחו בידי בית המשפט, אולם, לבסוף הגיעה המשיבה להסדר עם הצדדים כך שיבוטלו צווי ההריסה המנהליים וכי יומרו ההליכים להליכים פליליים.

           עוד, טוען המבקש, כי המשיבה הגיעה להסכם דומה בקשר לשלושה צווי הריסה אחרים בקשר לשלושה מבנים נוספים בשכונה, שהופקו מאוחר יותר למתן ארבע הצווים הראשונים.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי בגדרה טוען המבקש כי היה על המשיבה להפעיל שיקול דעת שוויוני בקביעת דרכי האכיפה בהם ראוי לטפל בעניין הבנייה הבלתי חוקית בשכונה, באופן שעל המבקש יוחל הסדר דומה לזה שהוחל בעניינם של המבנים האחרים בשכונה, כך שגם בעניינו יבוטל צו ההריסה ויומר להליכים פליליים. המבקש טוען כי הימנעותה של המשיבה מלהפעיל סמכותה ולהורות על המרת ההליכים הונעה משיקולים פסולים וזרים, וכי מונחים ביסודה של התנהגות זו אלמנטים של חוסר תום לב, שרירות, אפליה וחוסר שוויוניות, המהווים פגיעה אנושה בתחושת הצדק.

           מנגד, טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות הן מהטעם כי היא אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי והן מהטעם כי אין הטענה המועלית טענה משפטית המעוגנת בעובדות שאינן שנויות במחלוקת, אלא מדובר בטענה עובדתית שעל המבקש מוטל להרים את הנטל לביסוסה. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי טענה לפיה רשות היא מפלה, אינה קביעה עובדתית הנסמכת על השוואת מקרים אלא יש להראות כי האכיפה השונה בין שווים נעשית מתוך שרירות או מתוך מטרה פסולה. עוד לגופו של עניין טוענת המשיבה כי במסגרת הדיון בערעור הצהיר המבקש מפורשות כי אין הוא טוען טענת אפליה ועל כן אין מקום לטענה כזו במסגרת בקשר רשות הערעור. לבסוף מדגישה המשיבה כי מאחר והמבקש בחר לעשות דין לעצמו, אין כל הצדקה לתת לו את יומו בפני בית המשפט.

           דין בקשת רשות הערעור להידחות.

           הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)(להלן: חניון חיפה)). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

           מעבר לדרוש יוער כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. למבקש הייתה האפשרות לטעון את טענתו בדבר חוסר שוויון ואפליה בערכאות הנמוכות אולם הוא בחר שלא לעשות זאת באופן מפורש ועל כן אין מקום לתת אפשרות להעלאת הטענה בבקשה שבפני. בנוסף לכך, אין חולק כי הוצאת הצו הייתה נכונה בנסיבות המקרה וכי המבקש לא הכחיש את העובדה כי התבצעה על ידו בנייה לא חוקית.

           זאת ועוד, צדק בית משפט קמא בקביעתו כי לא נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים, לפיה השיהוי של כארבע שנים בין היום שבו נתגלתה עבירת הבנייה על ידי פקחי הבנייה לבין מועד הוצאת צו ההריסה המנהלי על ידי המשיבה אינו פוגם בתוקפו של הצו ולא מקים עילה לביטולו. בית משפט קמא הסתמך על ההלכה כי השתהות בפעולת הרשות לא תגרום, ככלל, להקמת מחסום המונע את ביצוע פעולת האכיפה, וכי האינטרס הציבורי של אכיפת החוק וההקפדה על התאמת הבנייה למרקם התכנוני גובר במקרה זה על האינטרס הפרטי של בעל הנכס שהקים מבנה שלא כדין. בנוסף לכך, צדק בית המשפט בציינו כי המבחן החיוני להוצאת צו הריסה הוא מניעת יצירת עובדה מוגמרת, ועל כן, כל עוד ישנו חשש למצב כזה, צו הריסה מנהלי דרוש בכל עת לשם מניעת פעולה כזו בידי מי שהוצא כנגדו הצו, והוכחה לכך ראינו מעצם העובדה שהמבקש מיהר להשלים את הבנייה ולאכלס את הנכס תוך שהוא מנצל את פרק הזמן שבין מועד השמעת הסיכומים לבין מתן החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים, תוך הפרה בוטה של הצו השיפוטי המותנה מיום 27.6.2005.

           סוף דבר, פסק דינו של בית משפט קמא מנומק ומבוסס היטב, ולא מצאתי מקום להתערב בו.

           אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.