צו הגבלה ופרעון כתובה

הערעור שלפנינו הוא על צוי הגבלה שניתנו שכנגד המערערת ביום כ"ה שבט  תשס"ט (19.2.09).

חיוב הגט נגד האשה ניתן ביום כ"ה באלול תשס"ח (25.9.08).

בערעור עולות טענות נגד החיוב בגט, וטענות נגד צווי ההגבלה עצמן. בדיון נקט ביה"ד בקו שכיון שלא הוגש ערעור נגד החיוב בגט אין מקום להפוך את צווי ההגבלה לשדה מאבק כנגד החיוב בגט. אולם בעיון חוזר נראה שיש לקבל את הטענה שיש לבחון את תוכנו של פסה"ד לחיוב גט כדי לקבוע את המידתיות והפרופורציה של צווי ההגבלה. גם י"ל שכל עוד הפס"ד הוא תיאורטי אין המחויב בגט מזדרז להגיש ערעור, ורק כאשר הוא רואה את התוצאות של צווי ההגבלה הוא מערער.

יצויין גם כי הוגש ערעור באיחור של שבועיים ותיק הערעור נסגר בגלל אחור בהגשת ערעור. איחור לא כ"כ משמעותי.

לכן נתייחס גם לטענות המערערת בענין חיוב הגט.

הטענות העיקריות הן, שביה"ד [האזורי] נקט עמדה שונה מהרכב קודם למרות שלא הובאו ראיות חדשות בפניו. ביה"ד מציין כי הראיה החדשה היא שאשתו של הנטען פתחה תיק בביה"ד בנתניה ושם היא מוסרת כי הנטען הודה בפניה שקיים מערכת אינטימית עם המערערת. אמנם לקבוע חיוב גט בגין בגידה או דבר כיעור צריך שני עדים כשרים, אולם ביה"ד בנה את פסה"ד לחיוב גט ע"י נתונים שהיו בפני ביה"ד כבר בשנת 2006.

אמנם בהרכב של הדיינים, הרב שחור, הרב נהרי והרב מרוה, לא חייבו גט ע"ס נתונים אלו, אולם בפס"ד מיום ו' באב תשס"ו יש דעת מיעוט, ואין אנו יודעים מי הוא בעל דעת מיעוט. יתכן שהדיין האב"ד הוא שסבר שיש לחייב ובהרכב החדש עם הדיינים הרב אדרי והרב אושינסקי באה דעתו לכלל ביטוי.

תתכן גם אפשרות שנוכח 4 שנים נוספות שעברו ביה"ד שקל מחדש ובחן את החומר שהיה בעבר מחדש. 4 השנים אינם עילה לחיוב גט אבל חובת הדיינים למצות את שקול הדעת מחדש כאשר יש מקום עגון.

לגופו של שקול הדעת ייאמר, כי לביה"ד היה ברור עפ"י עדויות שהנטען שהה בבית האשה שעתיים בשעות הלילה הקטנות וזה יותר גרוע מעולים ממקום אופל.

ביה"ד ידע מהודאת האשה שיש ביניהם ידידות והוא עוזר לה בקניות. לפיכך כאשר יש עדות על יחוד בשעות 2-3 בלילה ביה"ד מפרש לפי ראות עיניו שזה יותר מיחוד רגיל.

בנוסף לזה ביה"ד בדק את כל הבקשות לצווי הרחקה ואת התלונה הפלילית והוא משוכנע שהאשה אינה רוצה בש"ב אלא בשיפור תנאים של גרושין או תנאי ממון או משמורת ילדים.

עולה מהנ"ל, שגם אם אנו בודקים לפנים משורת הדין את חיוב הגט, אין אנו מוצאים בו דופי.

בערעור עצמו הוסיף ב"כ האשה טענה שצריך לערוך שמוע אצל נשיא ביה"ד לפני מתן פסק הדין לצווי הגבלה. בנקודה זו טועה ב"כ האשה. השימוע אינו מעכב את מתן פסה"ד של צווי הגבלה אלא את בצוע צווי הגבלה. גם הערעור על צווי הגבלה והפסיקה של ביה"ד הגדול בענין צווי הגבלה הם קודמים לשימוע. רק כאשר ביה"ד הגדול פוסק ומאשר את צווי ההגבלה יגיע מקומו של הליך השימוע.

נותרה טענה אחת שיש לבדקה. הטענה היא שכתב תביעה להטלת סנקציות [צווי הגבלה] לא נשלח לאשה.

ידידי הרה"ג צ. אלגרבלי שליט"א דן בפסק דינו בשאלה אם דיון בחיוב הכתובה קודם לצווי הגבלה ומכיון שאין החלטה לגבי הכתובה ואין השלשה של הכתובה אי אפשר להטיל חיוב בפועל של הגט ומתן צווי הגבלה. יש אמנם פוסקים שאם הבעל אינו פורע את הכתובה אין לסדר את הגט, אולם בנדון שלנו שיש ספק לביה"ד (וגם לנו) אם האשה זכאית לתוספת כתובה, אין שום עילה לעכב את הגט.

(לגבי עיקר כתובה אין ספק שהבעל מוכן לפרוע מיידית כאשר יאמר לו מה הסך של עיקר כתובה).

אני מסכים עם כב' הגר"צ אלגרבלי שאין להשתמש בצווי ההגבלה כנגד הרשיון לעסוק של האשה במקצוע עריכת דין כיון שהיא הצהירה בפנינו שאינה עוסקת בכך, ואין צורך להוציא צווים מיותרים, אולם אם יתברר שהאשה משתמשת ברשיונה כעו"ד יוצא מחדש צו הגבלה בנדון.

למסקנה: הערעור נדחה כולו פרט לערעור על צו הגבלה של הגבלת רשיון עיסוק כעורכת דין שהערעור לגביו מתקבל.