צדרבוים נ' צ'איו

החלטה

הגם שלא בא השלב הדיוני בו ברגיל נקבעות עובדות בתיק, הרי שבמקצת מהעובדות היסודיות להליך זה אין כל מחלוקת, כעולה מהליכי הביניים עד כה, ועל כן ניתן לקבוע כבר עתה כי מדובר בתביעה שטרית בה הוגש לביצוע בהוצאה לפועל שיק ביטחון ע"ס 40,000 ₪, שמסר המבקש למשיב בקשר עם עסקת שכירות על פיה שכרה אמו של המבקש נכס מקרקעין מאת המשיב. במקביל, התנהל תיק הוצאה לפועל נוסף, לביצוע שיקים שמסר המבקש למשיב ע"ח דמי השכירות עצמם.

התיק הנוכחי החל בבית המשפט בהתנגדות לביצוע שיק, שהוגשה לכאורה באיחור, ונכתב בה, בעמימות-מה, כי המבקש אינו חולק על חוב דמי השכירות, אולם חולק על הגשת שיק הביטחון לביצוע, וכי לא ברור לו פשרו של חוב זה. בטופס נלווה, נתבקשה גם הארכת מועד, אולם בלא תצהיר, ומשנדרש תצהיר, הגיש המבקש תצהיר מיום 6.5.2012 בו כתב, כי לא ידע על הליכי ההוצאה לפועל עד שהוטל עיקול על משכורתו. משמע, המבקש כופר בקבלת האזהרה, וטוען, למעשה, כי ההתנגדות מוגשת במועד. במעמד צד אחד, עוכבו ההליכים כנגד ערבון בסך 5,000 ₪ שהופקד בקופת בית המשפט.

במקביל, הגיש המבקש גם בקשה לביטול העיקול על משכורתו.

על בקשות אלה באו תגובות מפורטות של המשיב, בהן הצהיר בא-כוחו, בראש ובראשונה, כי בעצמו מסר את האזהרה למבקש, אשר סרב לחתום על האזהרה תוך הרעפת "ברכות מקראיות" על ראשו (כלשונו הציורית של ב"כ המשיב). עוד טען המשיב, כי ננקטו הליכי הוצאה לפועל נגד המבקש, וכי זה היה מודע להליכים, ואף ניהל מו"מ עם משרד ב"כ המשיב, קודם להגשת ההתנגדות.

את זכות התגובה שניתנה לו לא ניצל המבקש לפרק זמן ממושך, יחסית, וביום 24.7.2012 הגיש תגובה ארוכה ומפורטת, לראשונה כשהוא מיוצג, ושם טען כי התיק המקביל, בו בוצעו 3 שיקים, כאמור לעיל, נפרע, ובפתיחתו כפי שנפתח, ובפרעונו, נוצר מעשה בית-דין המונע נקיטת הליכים בתיק הנוכחי. עוד ביקש להאריך את המועד להגשת ההתנגדות, תוך שהוא מציין שאין חולק כי מועד זה חלף, אולם כי ראוי להאריכו, בין מהטעמים שהוצגו ובין כארכת חסד, בשל "תחושת הצדק" המחייבת זאת.

על אלה הגיב המשיב באריכות, וצרף אסמכתאות שונות. בקצרה, טענתו היא כי אין שחר לטענת מעשה בית-דין, כי אין הצדקה להארכת מועד, וכי המצג שמנסה המבקש ליצור, של עולה חדש המשתכר בקושי למחייתו, אינו אמת, שעה שהמבקש עובד זה 11 שנים במקום עבודה מסודר ומשתכר כמעט כפול מכפי שהוא טוען.

לאחר שעיינתי בבקשות ובתגובות, נדמה שניתן כבר עתה להכריע במחלוקת הדיונית, ודרכה במחלוקת כולה – ואקדים ואומר כי דין הבקשות להידחות.

אם בתחילה עוד ניתן היה להתייחס בסלחנות-מה למחדלים הדיוניים שליוו את ההתנגדות ואת הבקשה להארכת מועד (אי-צירוף תצהיר לעניין המועד, אי צירוף אסמכתאות כלל לאיזו מהבקשות, העדר פרטים מינימליים בכל הנוגע לגרסתו העובדתית המלאה של המבקש, וכיו"ב), הרי עתה, שהוא מיוצג, לא ניתן להסתפק בתגובתו כפי שהוגשה (ונתעלם לרגע מכך שבתגובה עצמה הרחיב המבקש חזית, ופנה לכיוון טיעון אחר לחלוטין).

זאת ועוד: אם בתחילה טען המבקש כי לא ידע על התיק אלא כשהוטלו העיקולים על משכורתו, הרי עתה הוא מודה, מפי באת-כוחו, כי אין חולק על כי חלף המועד להגשת ההתנגדות, וכי עתה הוא נשען על חסדי בית המשפט. משמע: הכפירה בקבלת האזהרה התחלפה בהודאה.

אין עוד צורך, איפוא, להעמיד למבחן את גרסת ב"כ המשיב, שעמדה לנגד עיני ב"כ המבקש בעת הגשת התגובה האחרונה, כי הוא עצמו מסר למבקש את האזהרה – שכן נקודה זו כבר אינה נחשבת כשנויה במחלוקת.

משכך, יש לקבוע כי אכן, ההתנגדות הוגשה באיחור. אלא, שאין בפי המבקש טעם כלשהו, שלא לומר: טעם מיוחד, לאיחור זה. כבר משום כך, דין הבקשה להארכת מועד להידחות.

גם אם הייתי מנסה לעשות חסד עם המבקש, כעתירתו, ולדלות מבין השיטין את קשיי השפה או קשיים אחרים בהבנת ההליך, כטעם לאיחור בהגשת ההתנגדות, הרי שטענות ההגנה – שהיו מלכתחילה עמומות, ולא השתפרו עם חלוף הזמן והגשת תגובות-ההמשך – אינן כאלה שסביר שהיתה ניתנת על פיהן רשות להתגונן, בהעדר פירוט מינימלי (ונזכיר, כי אם ישנה חובה אחת בודדה מוטלת על המבקשת רשות להתגונן, הרי שזו חובת פירוט הגרסה). משכך, אם סיכויי ההתנגדות לגופה נמוכים כל כך, מדוע יהיה זה מן הצדק ליתן ארכת-חסד כשהמועד להגשת הוחמץ?

אין זאת אלא, שהמבקש לא השכיל להעמיד תשתית עובדתית או משפטית ראויה לקבלת הבקשות, ואני דוחה אותן, בלא צורך בדיון. המבקש ישא בהוצאות המשיב בסך של 1,800 ₪.

הליכי ההוצאה לפועל יחודשו, ככל שעוכבו עקב הגשת ההתנגדות או עקב החלטות קודמות שניתנו בתיק זה; הערבון שהופקד – יחולט לטובת המשיב באמצעות ב"כ.

ניתנה היום, י"ז אב תשע"ב, 05 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: